התקווה שלנו היא לא בלקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו, ובטח לא בלהאמין שאנחנו מקולקלים שצריכים להשתנות מקצה אל קצה. פעם חשבתי שאני צריך לתקן אותי, אחר כך חשבתי שככל שאקבל את עצמי יותר כמו שאני- ארפא, היום אני מבין כמה שתי צורות המחשבה הקיצוניות האלו, שמאפיינות הרבה מאוד אנשים בימינו- בעייתיות, אשלייתיות ולפעמים מובילות לכיוון ההפוך מריפוי, חופש, הצלחה והתפתחות. אנחנו גם פצועים וגם בריאים- וריפוי אפשרי תמיד ככה אני מאמין- השאלה החשובה היא אם ואיך אנחנו מנווטים במבוך התודעה כדי לה

אני מזכיר לו איך מרפאים הכשת נחש והוא מביט בי בעיניים מתרגשות. 'אפשר שתכתוב על זה פוסט?' הוא מבקש ומדביק אותי בהתרגשות.

על טיפול עצמי, ריפוי, והעמדה שממנה אנחנו פוגשים אחרים כבר ביומן של גיל 15 כתבתי שאני אחיה כדי לעזור לאנשים. אבל האמת היא שעוד הרבה קודם אני זוכר את עצמי כמי שמקשיב, מכיל, עוזר, סופג, מייעץ. נדמה לי שמאז ומעולם זה היה חלק משמעותי ממי שאני, ושמטפלים רבים יכולים להזדהות עם זה. אנחנו חיים בעולם שמודד ערך דרך עשייה: מה ייצרנו, למי עזרנו, כמה השפענו. אבל מה קורה כשהעשייה המקצועית שלנו היא גם שליחות? כשאנחנו מטפלים, מאמנים, מלווים- ויש בנו תשוקה אמיתית להיות שם עבור אחרים? לא פעם, ב

כולנו, לפעמים, מאמינים מדי למחשבות שלנו.זה אנושי, זה נורמלי, וזה קורה לכולם. מגיל צעיר אנחנו שומעים את המחשבות שלנו בקול ברור ורציף, עד שקל מאוד להאמין שהן אנחנו. ואם הן “אני”- אז מה שהן אומרות כנראה נכון, וראוי להקשיב לו. אבל האם זה באמת כך? המחשבות הן רק שכבה אחת המחשבות הן חלק מהתודעה המודעת- שכבה נגישה, דומיננטית, ולעיתים רועשת. בגלל הזמינות שלהן, אנחנו עלולים להרגיש כאילו הן כל מה שאנחנו. אבל רוב מה שמניע אותנו כלל אינו מודע. הגוף, למשל, פועל כל הזמן מחוץ למודעות: מעבד ח

במהלך החיים, רבים מאיתנו חווים רגעים ותקופות של ריקנות, שאלות על המטרה שלנו, או תחושה שמשהו שהיה ברור- כבר לא. לעיתים אירוע אישי משנה את תמונת חיינו, והמשמעות שהרגשנו מתערערת או נעלמת. לעיתים אלו אירועים קולקטיביים שמטלטלים קהילות שלמות, כמו תקופת הקורונה או אירועי ה־7.10- רגעים שבהם חוויית המשמעות נסדקת, ואנחנו נפגשים מחדש עם שאלות יסוד על קיום, ערך וחיים אנושיים. רבים מהאנשים שאני פוגש, וביניהם גם מטפלות ומטפלים, מגלים שברגעים כאלה לא מתעורר בהם צורך ב"תשובה נכונה", אלא משה

למה המחשבה שהכל באחריותנו ושליטתנו מגבירה את חווית היאוש?