רוב האנשים שמחליטים לכתוב הרצאה אישית מתחילים מהדבר הלא נכון: “מה המסר המרכזי?” “איזה מבנה כדאי?” “איך לנסח את זה כדי שזה יעניין את הקהל?” אלו שאלות חשובות- אבל הן לא יכולות להיות השאלות הראשונות. יש שלב שקודם להכול, ועליו לא מדברים. שלב שרובנו מדלגים עליו- כי הוא לא פשוט, לא צפוי וקשה לפעמים לזהות בכלל שצריך אותו כשעובדים לבד. זה הרגע שבו את/ה מחליט שאתה מוכן לפגוש את עצמך- ולא רק לספר את רצף האירועים של הסיפור שקרה לך. למה זה קריטי? כי הרצאה אישית לא נולדת מתוך “סדר”, היא נ

כתיבת הרצאה אישית שבאמת נוגעת ומהדהדת שינוי בעולם לא יכולה להיכתב באופן טכני- היא חייבת לעבור דרך הלב. אם הגעת לכאן, כנראה שמשהו בך בוער ומבקש לצאת החוצה – סיפור חיים, חוויה שעיצבה אותך, תובנה שמחפשת קול. כנראה, שלצידם יש גם ספק, פחד, או ביקורת עצמית, שגורמים לך לתהות אם זה בכלל הזמן עכשיו. אם את מתחברת, אני כאן כדי להזכיר שאת לא צריכה לנצח את כל השדים כדי לתת השראה ולגעת באחרים ואתה לא צריך להוכיח שהגעת ליעד כדי להאיר לאחרים את הדרך כי בינינו, הרצאות מזן "מתכונים מושלמים ו'פ

גישת ההתמקדות של גנדלין: הקשבה סומאטית לרגשות דרך החוויה הגופנית והעמקת הקשר עם עצמנו

עבודה עם דימויים פנימיים היא אחת הדרכים העמוקות והחיות לפגוש את עולמנו הפנימי, להבין את עצמנו טוב יותר ולהשפיע על חיינו באופן מחובר ולא כפוי. זוהי דרך שבה אנו רותמים את הדמיון, ההקשבה והביטוי כדי לפגוש את מה שחי בתוכנו- לא דרך ניתוח או הסבר, אלא דרך מפגש ישיר עם חוויה. עבור מטפלים, זו גם דרך לפגוש את המטופל לא רק דרך הסיפור שעל פני השטח, אלא דרך האופן שבו עולמו הפנימי מתארגן, מדבר ומבקש מענה- מתחת לפני השטח, ממעמקי הלא מודע. הדמיון, במובן הזה, אינו בריחה מהמציאות אלא מרחב בינ

מדיטציה היא שם כולל למגוון פרקטיקות של הפניית קשב אל החוויה המתרחשת כאן ועכשיו. המוכרת שבהן כיום היא מיינדפולנס, ולצידה תרגולים נוספים שיכולים לעזור בויסות מערכת העצבים, ביצירת מרווח מהתגובתיות האוטומטית, ובהעמקת ההיכרות עם דפוסים פנימיים שקשה יותר לפגוש ביום־יום. עם זאת, אחת הסיבות שאנשים מתקשים להתמיד בתרגול, או מוותרים עליו- אינה חוסר יכולת, אלא ציפיות לא מדויקות  ממה שהתרגול אמור “לעשות”. להלן כמה תפיסות נפוצות, והאופן שבו כדאי להבין אותן כחלק מעבודה פנימית. “אני לא מצליח

יש רגעים בחיים, שלנו וגם בחיי המטופלים שלנו, שנדמה שהגענו ל"איבוד". לא תמיד באופן דרמטי- לפעמים זו פשוט תחושה עמומה של תקיעות, בלבול, עומס או ריק. המחשבות רצות, השאלות מתרבות, והניסיון “להבין מה קורה פה” רק מגביר את הסחרור. בתרבות שמקדשת ידיעה, בהירות והחלטיות, חוויית ה"אני לא יודע" נחווית לעיתים ככישלון. אבל מה אם האיבוד הזה אינו תקלה אלא שער? מה אם דווקא שם, במקום שבו אין תשובות ברורות, מתחיל מגע עמוק יותר עם מה שחי בנו מתחת לפני השטח של התודעה? שמכוון אותנו מבפנים אל עבר ד