מה זה אומר לתת מקום לרגש?

הקשבה סומאטית לרגשות דרך הקשבה לחוויה הגופנית

החיים המודרניים מלאים ברגעים שבהם אנו חשים מוצפים רגשית. לעיתים נדמה שהרגשות מנהלים אותנו, משאירים אותנו בתחושת אי-שליטה ובלבול. אחת הדרכים העמוקות והפשוטות לפגוש את החוויה הזו היא דרך הקשבה למה שמתרחש בגוף- לחוויה הסומאטית של הרגש, עוד לפני הסיפור שאנחנו מספרים עליו.

גישות טיפוליות שונות עסקו בכך לאורך השנים. אחת המרכזיות שבהן היא גישת ההתמקדות של יוג'ין גנדלין, שמציעה דרך לכבד את החוויה הרגשית ולפגוש אותה מבפנים, דרך הגוף. אך לפני שמדובר בשיטה- מדובר בעמדה: הסכמה לעצור ולהקשיב למה שמבקש תשומת לב בתוכנו, מתוך הנחת יסוד שעצם המפגש "עם הדבר עצמו"- משנה אותו מבפנים.

להקשיב לגוף, לא רק למילים

בבסיס ההקשבה הסומאטית עומדת ההבנה שהרגשות אינם רק תוצרים של מחשבות או פרשנויות, אלא גם, ולעיתים קודם כול, חוויה גופנית חיה. גנדלין טבע את המונח "תחושה מורגשת" (felt sense) כדי לתאר את החוויה הגופנית הכוללת שמתעוררת בנו בתגובה לרגש או למצב מסוים.

לתת מקום לרגש פירושו לעצור ולהקשיב לתחושות הללו בגוף: הכובד בחזה, הלחץ בבטן, או הדקירה בגרון. זו אינה "האזנה" פאסיבית בלבד- זוהי נוכחות פעילה, שבה אנו מסכימים להיות עם התחושה, מבלי למהר לפרש, לפתור או להדחיק אותה. להסכים להרגיש אותה פיזית, ולפעמים גם לפתח איתה שיח עדין, שמאפשר לה להתגלות ולהשתנות.

מה קורה כשנותנים לרגש מקום?

כאשר אנו נותנים לרגש מקום אמיתי, הוא מתחיל להשתנות. לא מתוך מאמץ או שליטה, אלא כתהליך טבעי שמתרחש כשיש מרחב. התחושה המורגשת, כשאנחנו נמצאים עימה בקשר ונשארים סקרנים כלפיה, עשויה להתבהר, להתרכך או להוביל לתובנה חדשה. לא כי "עשינו עליה עבודה", אלא כי משהו בתוכה קיבל סוף סוף הכרה.

דיאלוג עדין עם התחושה הגופנית

הקשבה סומאטית היא במובנים רבים דיאלוג פנימי שקט עם מה שחי בגוף. ישנם כמה שלבים אפשריים לתהליך הזה, אך הם אינם מתכון אלא כיוון עדין:

• הפניית תשומת הלב לגוף: לזהות איפה הרגש מורגש. במקום לומר "אני כועס", לשאול: איפה זה חי בגוף? איך זה מרגיש?

• מתן שם ראשוני ולא סגור: לפעמים מילה פשוטה כמו "כבד", "דחוס" או "בלגן בבטן" מספיקה כדי להתחיל ליצור מגע.

• להישאר עם התחושה: לא למהר. לא לדרוש שינוי. פשוט להיות בנוכחות שמאפשרת לה להתפתח בקצב שלה. בשלבים מתקדמים יותר, אפשר ממש לנהל דיאלוג עם התחושה ומה שהביאה אותה- לתת "לדבר עצמו" לדבר איתנו ולנו איתו.

למה זה כל כך חשוב?

הרבה מהמצוקה הרגשית שלנו נובעת מהתנגדות או הימנעות. אנחנו נלחמים ברגשות, מדחיקים אותם או מנסים "להבין אותם עד הסוף". ההקשבה הסומאטית מציעה משהו אחר: פחות מאבק, יותר הקשבה. פחות שליטה, יותר קשר.

כך נוצר חיבור חי בין המודע ללא-מודע, בין הגוף לנפש- חיבור שמאפשר לתנועה לקרות במקום תקיעות. כשאנחנו כמטפלים לומדים איך לעשות את העבודה הזאת עם עצמנו- אנחנו יכולים לעזור למטופלים שלנו באופן מעשי להיות עם הרגשות שלהם, להבין מה זה אומר וליישם בחייהם.

גם כשזה לא נוח

לתת מקום לרגש פירושו להתחבר לחוויה הסומאטית שלנו: לשים לב למסרים שהגוף שולח, ולהיות איתם בסבלנות ובכבוד. זוהי הזמנה להעמיק את ההיכרות עם עצמנו, לא דרך ניתוח אלא דרך מפגש- כזה שיכול להביא הקלה, בהירות ולעיתים גם משמעות חדשה.

בפעם הבאה שתרגישו מוצפים, אפשר פשוט לעצור לרגע, לנשום, ולשאול בשקט: מה חי בי עכשיו? ואיך זה מרגיש בגוף?