כשאדם בורח מהכאוס- הוא מגביר אותו. הכאוס הוא חלק מהחיים. הסיפור המרגיע ש"יש סדר בחיים" הולך ומתפרק לנגד עינינו, באופן מאוד מכאיב אבל נחוץ והכרחי בדרך לשלב ההתפתחותי הבא שלנו כיחידים וכקולקטיב. כל התמכרות, תוקפנות כלפי העצמי וכלפי האחר, חרדה ודיכאון- קשורים ביחסים עם הכאוס. כולם ביטויים של אדם שמנסה לשלוט בכאוס מתוך הפעלת כוח- בין אם המאמץ הוא לחוות חוויה מסויימת ובין אם המאמץ הוא לא לחוות חוויה מסויימת- זה אותו דבר משני קצוות שונים ושניהם ניסיון "לעשות סדר" שיכסה על הכאוס הפנ

בכולנו קיימים חלקים פגועים לא מודעים שנוצרו בתוך יחסים מוקדמים- חוויות טראומטיות, חסכים ופגיעות גלויות וסמויות. החלקים האלה לא נעלמים כשאנחנו בכובע המטפל; הם חיים בתוכנו ומשתחזרים שוב ושוב, במיוחד בתוך קשרים קרובים. בחדר הטיפול, כשאנחנו אלו שהגיעו לשם כדי לעזור לאחרים להחלים, האחריות שלנו היא להיות אלה שמזהים את החלקים הפגועים שלנו והמנגנונים שמופעלים מתוכם- מנגנוני הגנה שמבקשים להרחיק כאב ישן, אבל עלולים לפגוע במטופל. אנחנו לא יכולים להעלים אותם, הם חלק מאיתנו, אבל אנחנו יכו

מי ראוי להיקרא מטפל? השאלה הזאת עוסקת בשאלה עמוקה יותר- איך נצמצם פגיעות בחדר הטיפול ונבטיח טיפול מיטיב וכל תשובה- בין אם היא "רק תואר שני טיפולי" ובין אם "לא רק תואר שני טיפולי" היא אותו הדבר מקצוות שונים וחוטאת בעיני למהות של דמות המטפל ולתפקידו העמוק ולמה שבאמת מצמצם פגיעות ומרפא בתוך הקשר הטיפולי. מטפל מיטיב הוא לא מי שמישהו אחר קבע שהוא מטפל מיטיב, וגם לא זה שמאמין שהוא "נולד מטפל" והוא מיטיב מעצם היותו. שני הסוגים האלה מסוכנים בדיוק באותה המידה בעיני. מטפל מיטיב לטעמי ה

סבל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. גם כשמטופלים- ואנחנו- מנסים להימנע ממנו, להחליף מחשבות, לתקן התנהגויות, לבנות סיפורים מובנים- הכאב נשאר שם. כמטפלים, אנחנו פוגשים זאת מדי שבוע: מטופלים שיודעים “בדיוק” מה מקור הסבל שלהם, ומדוע הם תקועים- ובכל זאת לא מורגשת התקדמות. כאן מתחיל הקונפליקט העמוק של העבודה הנפשית: ההבנה השכלית כמעט אף פעם לא מספיקה. אנשים אינטליגנטיים יכולים להסביר לעצמם למה הם חרדתיים, למה הם מקנאים, למה הם כועסים- ועדיין להרגיש מוצפים, תקועים, או חוזרים שוב וש

על עמימות, רצון והלא־מודע יש אנשים שעבורם השאלה “מה אני רוצה?” פשוטה יחסית.התשובה עולה בהם בבהירות, והכיוון ברור. אבל יש גם אנשים שעבורם השאלה הזו מורכבת, מבלבלת, ולעיתים אפילו מכאיבה. אם נדמה לך שאצל אחרים זה תמיד ברור יותר- חשוב לי לומר כבר בהתחלה: זה לא אומר שמשהו בך מקולקל. התרבות שלנו לימדה אותנו להאמין שאדם בוגר אמור לדעת מי הוא, מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. כשזה לא קורה, קל מאוד להתחיל להאשים את עצמנו: " אולי אני מפחדת מדי." "אולי אני לא מספיק מחויבת." "אולי אני פשוט לא