הסבל האנושי והתקווה שבלא מודע

מה עומד מאחורי הקושי לחולל שינוי: הלא מודע ועקיפת החשיבה השגרתית

סבל הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. אנחנו יכולים לברוח ממנו, להתעלם ממנו, להשתיק אותו- אבל הוא שם. מחוסר שקט פנימי ותחושת ריקנות ועד למחלות קשות ומוות- הסבל מלווה את החיים שלנו כאן על פני האדמה, בין אם נכיר בו ובין אם לא.

המחשבה שאני לא אמור לסבול- מגבירה את הסבל בעשרות מונים, כי אם אני לא אמור לסבול זה אומר שמישהו, אני, אחר, אלוהים החיים- עשה לי עוול. ואז אנחנו לא רק סובלים מגורם הסבל שלנו, אלא מוסיפים גם אשמה ו/או האשמה, ששתיהן מגבירות סבל. 

האשליה הכי גדולה שלנו בני האדם היא שאנחנו יודעים מה אמור לקרות, שאנחנו יודעים באופן מלא את מקור הסבל שלנו, מה שאנחנו נוטים להגדיר בתור ה"בעיות" שלנו, ושאם רק נטפל במקור הסבל שאנחנו מזהים- נפתור את הסבל. 

בשנות העשרים שלי חוויתי חוסר שקט, הצפת מחשבות וחרדות קשות שליוו אותי יום-יום והובילו אותי לחוסר אונים עד למחשבות אובדניות. כיאה לאדם הגיוני- חיפשתי את הסיבה למקור החרדה, כדי לפתור אותה, ומצאתי מגוון תשובות:

"אני מפחד משינוי, אני צריך להירגע ולזכור שיהיה בסדר"

"אני מפחד מהעתיד, אני צריך לזכור שאין לי שליטה עליו"

"אני מתרכז בשלילי במקום בחיובי"

"אני עצלן ולא משווק את העסק שלי כמו שצריך"

"אני מפחד ממחוייבות אז אני מנסה לברוח מהזוגיות שלי"

"אני חסר ביטחון- אני צריך להאמין בעצמי יותר"

מצאתי עוד ועוד תשובות, לכאורה כולן "הגיוניות", רק שבכולן טמונה גם הנחת יסוד שזה לא אמור להיות ככה, ושכדי שלא אחווה חרדה אני אמור להרגיש, לחשוב ולפעול אחרת. 

הגיוני, לא?

לא רק שהניתוחים האלה לא עזרו להפחתת החרדה- הם הגבירו אותה. למה?

אם אנחנו חווים סבל וחושבים שאנחנו יודעים את גורם הסיבה לכך, ומאמינים שהסיבה לכך נעוצה אך ורק בנו- בהכרח שאנחנו אלו שאשמים בסבל שלנו. ואם אנחנו אשמים בסבל שלנו ויודעים את הסיבה לכך ולא מצליחים לשנות את מצבנו- אנחנו מאשימים אותנו יותר. 

קל להיתקע ככה בלופ אינסופי.

האשליה שמניעה את הלופ הזה היא שאנחנו באמת יודעים מה גורם לסבל שלנו, כאילו אנחנו רואים את התמונה המלאה של חיינו, בעוד שאם נרצה או לא, אנחנו מבחינים רק בחלקים מהתמונה. התמונה המלאה, שנקראית אני, ממש כמו העולם עצמו, לנצח תהיה מורכבת מחלקים מודעים ולא מודעים. 

אם באמת היינו מודעים להכל- לא היה סיכוי להמשך גילוי והתפתחות

כל תגלית היסטורית היתה לא ידועה לפני שהתגלתה. לא ידענו שכדור הארץ עגול לפני שגילו זאת, לא ידענו שקיימות גלקסיות נוספות לפני שגילינו אותן ואדם לא יודע שיש לו מחשבות לפני שהוא מבחין בהן.

הלא ידוע תמיד לא ידוע לפני שהוא נחקר והופך לידוע.

ומה אם הגורם לסבל שלנו הוא בכלל אחר ממה שחשבנו?

***

מערכת ההפעלה האנושית

לאייפון יש אינספור אפשרויות לתפעול, רובנו יודעים חלק קטן מהאפשרויות שהמכשיר הזה מציע. עד שלא נגלה בעצמנו או שמישהו יספר לנו על אפשרות חדשה- לא נוכל להשתמש בה כי לא נהיה מודעים לקיומה.

לכל אדם יש מערכת הפעלה משוכללת, מסועפת וייחודית לו. מערכת ההפעלה האנושית איננה רק מודעת, אנחנו יותר לא מודע ממודע, ממש כמו העולם הזה- רק הנסתר על הגלוי. המחשבות שלנו הן חלק מהשכבה המודעת שלנו, וכשאנחנו חווים סבל ומאמינים שהתשובה לסבל ברשותנו- אנחנו נשארים באזור המוכר לנו, באזור המודע.

מתחת לפני השטח, באזורים העמוקים יותר של מערכת ההפעלה שלנו, יש אינספור מנגנונים שאינם ידועים לנו ויותר מזה- שאינם בשליטתנו. אנחנו חושבים שאנחנו מזהים את המנגנון שגורם לנו לסבל, אבל זו רק מחשבה, שכאמור- מגיעה מהאזור המודע. מאחר ואנחנו כל כך בטוחים שזיהינו את הסיבה, ושהיא נעוצה בנו, אנחנו גם מאשימים את עצמנו על שאיננו פועלים אחרת, למרות שמאוד הגיוני לחשוב שאם היתה ברשותנו הסיבה האמיתית לסבל שלנו כבר היינו פותרים אותה- הרי היא גורמת לנו לסבל רב! (ולא, אני לא מקבל את כל גישות ה"יש אנשים שנהנים לסבול", זאת צורת הסתכלות שיפוטית ונוקשה בעיני שמבטלת את מורכבות החיים).

התמונה היותר מורכבת מ"אדם בוחר אם לסבול או לא", היא שמתחת לגלוי, במעמקי מערכת ההפעלה שלנו, פועלים עלינו כוחות לא מודעים רבי עוצמה- מערכת של אמונות יסוד ועמדות פנימיות מתוכן אנו משקיפים על עצמנו ועל העולם. הן אלו שמכתיבות את הדפוסים והמנגנונים השונים שלנו וכדי לחולל שינוי אמיתי עלינו לבחון את אמונות היסוד הללו עד לגרעין שלהן. הן אלו שמשפיעות על תהליכי החשיבה, הדפוסים והאופנים בהם נפעל. 

מה שגלוי לנו- כבר מוכר וידוע. יש לו הרבה כבוד וחשיבות, אבל כשזה נוגע לתהליכי שינוי, בייחוד של מקומות שהם יותר קשים לנו, אין טעם לפנות שוב ושוב למה שאנחנו כבר יודעים. אנחנו כבר יודעים אותו, ואם הוא היה מספיק לנו כדי לחולל את השינוי שאנחנו מבקשים ליצור בחיינו- כבר היינו עושים זאת לבד. 

האזורים שהרבה יותר יקדמו אותנו כשאנחנו מבקשים לשנות את המציאות שלנו הם האזורים הלא מודעים. ממש כמו החושך בבריאת העולם- הלא מודע, האזור החשוך הזה בתודעה אותו אנו לא רואים, הוא המקום ממנו יוצרים אור חדש, הוא המקום ממנו נבראים שינויים.

מחשבות משומשות- שכבר חשבנו 7000 פעמים, מובילות לאותם מקומות שאנחנו כבר מכירים.

מחשבות חדשות- מובילות לתובנות חדשות ולפעולות חדשות.

אל הלא מודע ניתן להגיע באמצעות כלים עוקפי חשיבה שגרתית, כמו כלים של הקשבה סומאטית, דמיון, שאלות סוקראטיות, יצירה ויצירתיות ועוד. 

אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, ואיזה מזל, כי המשמעות של זה, היא שגם במקומות בהם אנו מרגישים שכבר ניסינו הכל והתייאשנו מעצמנו- יש עוד תקווה.

קוראים לה- הלא מודע.