כשאנחנו מבינים- אבל החיים לא משתנים: למה הלא־מודע הוא מפתח טיפולי

סבל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי. גם כשמטופלים- ואנחנו- מנסים להימנע ממנו, להחליף מחשבות, לתקן התנהגויות, לבנות סיפורים מובנים- הכאב נשאר שם. כמטפלים, אנחנו פוגשים זאת מדי שבוע: מטופלים שיודעים “בדיוק” מה מקור הסבל שלהם, ומדוע הם תקועים- ובכל זאת לא מורגשת התקדמות.

כאן מתחיל הקונפליקט העמוק של העבודה הנפשית: ההבנה השכלית כמעט אף פעם לא מספיקה.

אנשים אינטליגנטיים יכולים להסביר לעצמם למה הם חרדתיים, למה הם מקנאים, למה הם כועסים- ועדיין להרגיש מוצפים, תקועים, או חוזרים שוב ושוב על אותם דפוסים.

למה זה קורה?

כי רוב ההבנות שלנו נולדות במקום גלוי- המחשבה. המחשבה יכולה לנתח, להסביר, לנסח, לפרש- אבל היא מגיבה למה שכבר ידוע לנו. היא לא חושפת את מה שמנהל אותנו מבפנים.

הסבל האנושי איננו “טעות בחשיבה” או “אמונה שצריך לשכתב”. בפועל, הוא משתרש הרבה יותר עמוק: במנגנונים לא־מודעים, בחוויות מוקדמות, בקולות סותרים, בהיסטוריה רגשית שנכנסת איתנו לחדר- גם כמטופלים וגם כמטפלים.

כאשר מטפל- או מטופל- מאמין שהוא “מבין את הבעיה”, אך לא חווה תנועה אמיתית בחיים, זה לא סימן לחולשה או לאי־רצון לשינוי. זה סימן לכך שההבנה נוגעת רק בשכבה מודעת.

מה יכול לקרות כשאנחנו מפנים מבט למקום אחר?

ברגע שמתחילים לחקור את מה שמופעל מתחת למחשבה- דרך תחושת הגוף, דרך עבודה עם דימויים, דרך שפה לא־שכלית- נפתחת גישה לשכבות שאינן זמינות באמצעות דיבור בלבד.

זו לא תיאוריה: זה מה שקורה בפועל בטיפול. הדפוס שמנהֵל את הקשר, הפחד שמכביד על בחירה, הבושה שמתחבאת מתחת לכעס- כל אלה אינם רעיון. הם חומר נפשי חי, והם נמצאים מתחת לסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על “מי אנחנו”.

מטפלים רבים לומדים כמויות עצומות של ידע קוגניטיבי- ועדיין מרגישים שהמפגש הטיפולי נשאר “בשיחה ולא בשינוי”. זה לא מפני שהם חסרי כישרון; אלא מפני שעבודה עמוקה כמעט תמיד מתרחשת במקום שבו השיחה נגמרת והלא־מודע מתחיל לפעול.

למה זה חשוב למטפל?

כי מה שאתה לא רואה בעצמך- תתקשה לראות במטופל. וכאשר אתה מתחיל לפגוש את המקומות הלא-מודעים אצלך-לא כמשהו “שצריך לתקן”, אלא כחלק ממערכת חיים שלמה- משהו נפתח:

• נוצרת סבלנות עמוקה יותר לעצמי ולמטופל

• נוצר פחות שיפוט ויותר סקרנות

• נוצרות פרספקטיבות חדשות שלא היו נגישות דרך מחשבה בלבד

• תובנות חדשות מתגלות מבפנים

• והטיפול נהיה חי- לא טכני

היכולת לעבוד עם הלא־מודע היא לא “תוספת” לטיפול; היא הליבה שלו. היא ההבדל בין להסביר הסבר "נכון" לבין לאפשר שינוי ממשי.

למה יש בזה תקווה?

כי גם כשהמטפל או המטופל מרגישים שכבר “ניסו הכול”- יש עוד עולם שלם שלא נחקר: החלק הלא־מודע של הנפש.

שם מתחיל ידע חדש, ואיתו תנועה חדשה. לא דרך מאבק, לא דרך כוח, לא דרך שכנוע- אלא דרך מפגש חי עם מה שפועל מבפנים.

בסופו של דבר: אנחנו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים. והחלקים שעדיין לא ידועים, שעדיין לא עלו למרכז התודעה- הם לא המכשול- הם הדלת לשינוי.