מרוב לרפא את העולם – שכחתי אותי

על טיפול עצמי, ריפוי, והעמדה שממנה אנחנו פוגשים אחרים

כבר ביומן של גיל 15 כתבתי שאני אחיה כדי לעזור לאנשים. אבל האמת היא שעוד הרבה קודם אני זוכר את עצמי כמי שמקשיב, מכיל, עוזר, סופג, מייעץ. נדמה לי שמאז ומעולם זה היה חלק משמעותי ממי שאני, ושמטפלים רבים יכולים להזדהות עם זה.

אנחנו חיים בעולם שמודד ערך דרך עשייה: מה ייצרנו, למי עזרנו, כמה השפענו. אבל מה קורה כשהעשייה המקצועית שלנו היא גם שליחות? כשאנחנו מטפלים, מאמנים, מלווים- ויש בנו תשוקה אמיתית להיות שם עבור אחרים?

לא פעם, בלי שנשים לב, אנחנו שוכחים את עצמנו בדרך. שמים את הפוקוס כולו החוצה, אל המטופלים, אל האחרים, אל הצרכים שלהם, ומאבדים מגע עם מה שמזין אותנו מבפנים. כך, לאט לאט, מתגנבים עייפות, שחיקה, חוסר השראה, ולעיתים גם תחושת ריק שקשה לשים עליה את האצבע.

במאמר הזה אני רוצה לדבר על הזמנה עדינה אך עמוקה: לשים את עצמנו שוב בתוך החיים שלנו. לא כעוד פרויקט של “עבודה על עצמי”, ולא מתוך דרישה להיות מאוזנים או מתוקנים- אלא מתוך הבנה פשוטה: האופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו מספר, כמעט תמיד, גם על האופן שבו אנחנו מחזיקים ומובילים תהליכי ריפוי עבור אחרים.

לאורך השנים שבהן ליוויתי מטפלים, מנחים ואנשי חינוך, פגשתי אנשים מסורים, רגישים, מקצועיים, כאלה שהלב שלהם במקום הנכון. ובמקביל, פגשתי גם את המחיר: אנשים שהלכו ואיבדו קשר עם עצמם בתוך התפקיד. ששכחו שכדי להחזיק תהליך ריפוי חי- צריך קרקע פנימית חיה.

לא פעם אנחנו חושבים שטיפול עצמי הוא מותרות, או משהו ש”נטפל בו כשיתפנה זמן”. אבל בפועל, היחסים שיש לנו עם עצמנו נוכחים בכל רגע במפגש הטיפולי: ביכולת שלנו להיות סבלניים או דוחפים, בהסכמה לשהות באי-ודאות או בצורך למהר לפתרון, במקום שממנו אנחנו מאפשרים כאב- או מנסים לעקוף או לפתור אותו.

כשאנחנו מתקשים להיות עם העייפות שלנו, עם הריק, עם חוסר החשק, לא פעם נתקשה גם לשהות עם המקומות האלה אצל המטופלים. וכשאנחנו דורשים מעצמנו “להיות בסדר”, “להחזיק”, “להמשיך לתפקד”, הדרישה הזו מספרת משהו, גם אם בשקט, על האופן שבו אנחנו תופשים ריפוי.

במהלך השנים הבנתי, גם דרך עצמי וגם דרך אחרים, שלעיתים הריקנות אינה סימן לכישלון או לחוסר משמעות, אלא סימן למחסור בחוויה אנושית פשוטה, לא תועלתנית.

קשר אנושי, קודם כל עם עצמי, שבו אני לא בתפקיד– לא מטפל, לא מקשיב מקצועית, לא מחזיק מרחב– אלא פשוט אדם. תנועה בגוף שלא נועדה “לעבוד על משהו”, אלא לנוע לשם התחושה. משחק, שטות, צחוק– בלי עומק ובלי ניתוחים מוגזמים. זמן של דמיון חופשי, יצירה או מוזיקה בלי לשאול מה יצא מזה.

כל אלו אינם בריחה מהעבודה הטיפולית. הם הזנה של המקום שמסוגל לשאת אותה.

כשהחיים הופכים לרצף של מטרות, גם כשהן מטרות טיפוליות, רוחניות או ערכיות, משהו בפנים מתייבש. וכשהנפש מקבלת מרחב שבו מותר לה פשוט להיות, לא להחלים ולא להתקדם, דווקא שם נולדת תנועה חדשה.

איך אפשר להתחיל? בקטן. בזיהוי עדין של מה עושה לי טוב, גם אם זה נראה קטן, לא חשוב, או “לא רציני”. זמן קבוע, אפילו קצר, שבו אני לא בתפקיד. שעה שבה אני לא מטפל, לא מלווה, לא משווק, לא מחזיק. רק חי.

כי אנחנו לא רק הכלים שלנו. אנחנו לא רק הידע, התיאוריה או הנוכחות המקצועית. אנחנו גם גוף, לב, דמיון, עונג, תשוקה.

והאופן שבו אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות בני אדם– מקרין ישירות על האופן שבו אנחנו מאפשרים ריפוי לאחרים.

אם אתה מרגיש עייפות, ריק, או צורך להיזכר בעצמך– זה לא סימן שמשהו לא בסדר.

אולי זה סימן שמשהו חי בך מבקש מקום.

מותר להקשיב לו,

מותר לך פשוט להיות.