מרוב לרפא את העולם- שכחתי אותי: למה חשוב לטפח את עצמנו מעבר לעשייה המקצועית- טיפול עצמי

כבר ביומן של גיל 15 כתבתי שאני אחיה כדי לעזור לאנשים, אבל האמת שעוד הרבה קודם אני זוכר אותי בתור זה שמקשיב, מכיל, עוזר, סופג, מייעץ.

אנחנו חיים בעולם שמודד ערך דרך תפוקה: מה ייצרנו, למי עזרנו, כמה הספקנו. אבל מה קורה כשהעשייה המקצועית שלנו היא גם שליחות? כשאנחנו מטפלים, מאמנים, מלווים- ויש לנו תשוקה אמיתית לעזור דרך היכולות האלו שלנו?

הרבה פעמים, אנחנו שוכחים את עצמנו בדרך. שמים את הפוקוס כולו על אחרים- ומאבדים קשר עם מה שמזין אותנו באמת. וככה, לאט לאט, מתגנבים לעייפות, לחוסר השראה, לתחושת ריק.

במאמר הזה אני רוצה לדבר על ההזמנה לשים את עצמנו במרכז החיים שלנו, לא דרך קריירה – אלא דרך חיים.

לא כעוד פרוייקט של "עבודה על עצמי", אלא מתוך חמלה ורכות וקבלה של הטבע שלנו, שזקוק להזנה מתמדת כדי ללתת לאחרים.

במהלך השנים בהם הנחיתי וליוויתי אנשי חינוך, פגשתי רבים שטובים בעבודתם, שהלב שלהם נמצא במקום הנכון, אבל שהלכו ואיבדו את עצמם בתוך התפקיד, ששכחו שכדי לתת לאחרים צריך קודם כל לתת לעצמנו. זאת תופעה מוכרת של אנשים שעומדים לצידם של אנשים אחרים במהותם: אנשי חינוך, מטפלים, מאמנים, יועצים ונותני שירות מסוגים שונים. אני מומחה בלשכוח את זה ובגלל זה למדתי להזכיר את זה לעצמי. לפעמים זה מצליח יותר, לפעמים פחות, אבל עצם המודעות לצורך שלנו שמסתתר מאחורי הריק שאנחנו חווים, לפעמים הוא בדיוק מה שצריך כדי להבין אותנו ולפעול ממקום טבעי לנו.

במהלך השנים הבנתי גם דרכי וגם דרך אנשים שפגשתי, כאלו שעושים דרך, מתפתחים, עוזרים לאחרים ורגילים בבסיסם לתת מעצמם – ובכל זאת מרגישים ריקים, שלפעמים הריקנות הזאת קשורה בחוסר של חוויה פשוטה, לא תועלתנית, של קיום אנושי פשוט.

למשל, קשר אנושי לא מטפל- מפגש שבו אני לא צריך להקשיב, לייעץ או להיות "רגיש במיוחד". פשוט להיות חבר.

תנועה בגוף- לא יוגה טיפולית ולא תרגולים של תנועה מודעת. פשוט תנועה לשם התנועה, לשם התחושה.

משחק ושטות – דברים שמזכירים לי שאני חי, שגם לי מותר לצחוק בלי עומק. שלי למשל זה שש-בש עם עידו.

זמן של דמיון חופשי – לצייר, לשמוע מוזיקה, לכתוב שיר, מבלי לחשוב "מה יצא מזה".

כל אלו, גם הם דרכים של "טיפול עצמי".

כשהחיים הופכים לרצף של מטרות – גם כשהן "רוחניות" או "טיפוליות" – משהו בפנים מתייבש.

אבל כשהנפש מקבלת מרחב שבו מותר לה פשוט להיות – דווקא שם נולדת השראה חדשה.

איך אפשר להתחיל להחזיר את הפוקוס לעצמנו? לזהות מה עושה לנו טוב, גם אם זה נראה קטן או "לא חשוב" או "טיפה בים". לפעמים זה פשוט זמן עם אדם אהוב ולפעמים זה קפה במרפסת לבד עם מוזיקה ספציפית כזאת, שאת יודעת שעושה לך משהו בפנים. לפעמים זה טיול לבד בטבע. לתכנן זמן שהוא רק שלך, בלי שום תפקיד.

שעה בשבוע (או ביום- כל אחד ומה שנכון ואפשרי לו), שבה אתה לא מורה, לא מטפל, לא מפתח תכנים לא משווק לא מרצה ולא חוקר. רק אדם שחי. לא לשפוט את מה שעולה – פשוט להסכים להרגיש. ולמה זה חשוב?

כי אנחנו לא רק הכלים שלנו.

אנחנו לא רק התודעה.

אנחנו גם גוף, לב, דמיון, עונג, תשוקה.

וכשאנחנו נותנים מקום לכל אלה –

אנחנו חוזרים הביתה.

ולפעמים, דווקא שם, קורה שינוי משמעותי.

אם אתה מרגיש עייפות, ריק, או צורך להיזכר בעצמך – זה לא סימן שמשהו לא בסדר.

אולי זה פשוט סימן שאתה צריך זמן עם עצמך.

מותר לך להיות.