לשנות או לקבל את מי שאני? - על התקווה שבלא מודע

התקווה שלנו היא לא בלקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו, ובטח לא בלהאמין שאנחנו מקולקלים שצריכים להשתנות מקצה אל קצה. פעם חשבתי שאני צריך לתקן אותי, אחר כך חשבתי שככל שאקבל את עצמי יותר כמו שאני- ארפא, היום אני מבין כמה שתי צורות המחשבה הקיצוניות האלו, שמאפיינות הרבה מאוד אנשים בימינו- בעייתיות, אשלייתיות ולפעמים מובילות לכיוון ההפוך מריפוי, חופש, הצלחה והתפתחות. אנחנו גם פצועים וגם בריאים- וריפוי אפשרי תמיד ככה אני מאמין- השאלה החשובה היא אם ואיך אנחנו מנווטים במבוך התודעה כדי להגיע לריפוי, ולא ליפול לעוד אשליה פצועה.

הסיבה לכך נעוצה בלא מודע. כן אני יודע, הרבה אנשים לא מודעים לקיום הלא מודע שלהם והרבה אחרים מאמינים שהם מודעים ללא מודע שלהם, בעידן הNLP שמתיימר לתכנת את המודעות כאילו תודעה היא תוכנת מחשב סדורה וקבועה, לצד חוויה קולקטיבית של היעדר שליטה ודאות וקביעות- אפשר להבין למה רבים כמהים כל כך להאמין שאפילו במה שלא מודע הם יכולים לשלוט.

רעב לחווית שליטה- תמיד מספר על היעדרה, ומה שעצוב באמת זה שבדרך כלל אלו שמאמינים שהם אמורים יכולים וצריכים לשלוט בעצמם הם גם אלה שהכי ילקו ויאשימו את עצמם שהם יודעים מה הם צריכים לעשות כדי שיהיה יותר טוב אבל הם פשוט לא עושים- מה שרק יגביר את הסבל שלהם.

הסיבה שאני מתעקש לקרוא ללא מודע כך ולא "תת מודע" היא שתת מודע מחזק את האשליה שמדובר בסוג של מודע.

*לא* מודע.

יש בו חלקים שקרובים יותר למודעות, ויש בו חלקים שרחוקים ממנה ובלתי נגישים לאדם ברגע נתון- וזאת עובדה. אמריקה היתה לפני שגילו אותה, אבל איש לא הביא אותה בחשבון לפני שהתגלתה.

התודעה האנושית היא הדבר הכי מורכב שאני מכיר. כשאתה מבין שכל מה שהיא מקרינה לך- מחשבות, רגשות, תחושות, תמונות, תגובות ואפילו האנשים והחוויות שאתה מושך לחייך הם שיקוף של מה שיש בה ואין בה גם יחד, שכל מה שאתה חווה כמציאות מושפע מחוויות שחווית בגיל שנה עוד לפני שהיתה לך בכלל תמונה קוגניטיבית ומילים להבין מה קורה לך (שלא לדבר על חוויות ברחם), כשאתה מבין שאתה לא באמת אחד אלא שניים- זה שנפצע וזה הבריא, זה שמשחזר את העבר וזה שיוצר את העתיד, זה שמודע וזה שרק באשליה שהוא מודע-

אתה מתחיל לשאול שאלות חדשות, שמובילות לאט לאט לשינויים חדשים.

הפצעים הקדומים שלנו תמיד ימשכו לשחזור של עצמם ויהפכו אותך לפסיבי בחייך- לקורבן של החיים. ריפוי לעומת זאת הוא פחות אוטומטי, הוא דורש אקטיביות. נכון, הוא קורה גם באופן אורגני, אבל לא רק- אם היה רק אורגני היינו צריכות רק לקבל את עצמנו ואם לבחון לפי המציאות העכשווית- שנים על גבי שנים ששיננו לעצמנו שאנחנו בסדר כמו שאנחנו לא משנה מה- הובילו למלחמת אחים. ריפוי הוא *גם* אורגני, אבל *גם* דורש אקטיביות, בחירה ללכת לעברו. צריך *ללכת* לטיפול, *לכתוב* כדי להבין אותי מחוץ למעגל הסגור של המחשבה, *ללמוד* איך עובדת התודעה כדי לזהות את הנתיבים לשחזור פצע ואת הנתיבים לריפוי ולהבחין בהם- כל אלו פעולות אקטיביות שמובילות למודעות שמובילה לשינוי.

כשמנסים לצאת ממבוך מראות ונתקלים שוב ושוב באותו המקום יש בחירה והיא בעיני מלאה בתקוה- האם תתווכח עם המציאות, תתעקש שאתה יודע את הדרך ותדפוק תראש שוב ושוב, או- תתייאש מהמחשבה שאתה לא יודע כלום ואין לך סיכוי ותתיישב לבכות על מר גורלך או- תכיר בזה שמה שחשבת שאתה יודע לא עוזר לך כרגע ותאמין ביכולתך לגלות דרך חדשה?

הבחירה היא לא במי להיות- הבחירה היא בלגלות מי אנחנו מתחת למה שאנחנו כבר יודעים.

ואם תמיד יש לא מודע,

ותמיד יש בחירה להעמיק פנימה לחקור ולגלות ולפתח עוד מודעות,

ומודעות תמיד היא הגורם שמוביל לשינוי-

יש לנו מלא תקוה גם בימים הכי חשוכים.