לשנות או לקבל את מי שאני? - על התקווה שבלא מודע

התקווה שלנו אינה בלקבל את עצמנו בדיוק כמו שאנחנו, ובוודאי לא בלהאמין שאנחנו מקולקלים וצריכים להשתנות מהיסוד.

פעם חשבתי שאני צריך לתקן את עצמי. אחר כך האמנתי שככל שאקבל את עצמי יותר כמו שאני- ארפא. היום אני רואה עד כמה שתי העמדות הקיצוניות הללו, שמאפיינות רבים מאיתנו, הן כמטופלים והן כמטפלים, עלולות להיות אשלייתיות- ולעיתים אף להרחיק מריפוי, חופש והתפתחות.

אנחנו גם פצועים וגם בריאים. ריפוי אינו בחירה בין הקטבים הללו, אלא תנועה חיה ביניהם. השאלה החשובה אינה אם אנחנו פגומים או שלמים, אלא איך אנחנו נעים במבוך התודעה: האם אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותן תפיסות שמנהלות אותנו, או מסכימים לגלות משהו חדש על עצמנו- מעבר למה שאנחנו כבר יודעים.

היכולת הזו לגלות, ולא רק לקבל או לתקן, קשורה ישירות להבנה של הלא-מודע.

הרבה אנשים אינם מודעים כלל לקיומו של הלא־מודע. אחרים משוכנעים שהם כבר מודעים לו. בעידן שמציע “לתכנת” את התודעה, כאילו מדובר במערכת סדורה וצפויה, אפשר להבין את הכמיהה להאמין שגם במה שאינו מודע- יש לנו שליטה.

רעב לשליטה תמיד מספר על היעדרה. ולעיתים קרובות, דווקא האנשים שמאמינים שהם "אמורים" לשלוט בעצמם הם אלו שמלקים את עצמם שוב ושוב: “אני יודע מה אני צריך לעשות, אז למה אני לא עושה?” והמעגל הזה אינו מוביל לריפוי- אלא להעמקת הסבל.

אני מתעקש להשתמש במונח “לא-מודע”, ולא “תת-מודע”, משום שהמילה “תת” מחזקת את האשליה שמדובר במודע משני, קצת פחות מודע. הלא־מודע הוא מרחב אחר- כשמו כן הוא לא-מודע. יש בו אזורים שקרובים יותר למודעות, ויש אזורים שאינם נגישים לנו כלל ברגע נתון- וזו עובדה.

אמריקה התקיימה לפני שגילו אותה, אבל איש לא יכול היה להתייחס לקיומה לפני שהתגלתה.

התודעה האנושית היא המערכת המורכבת ביותר שאנחנו מכירים. כשמבינים שמחשבות, רגשות, תחושות, דימויים, תגובות, מערכות יחסים ודפוסים חוזרים- משקפים לא רק את מה שיש בנו, אלא גם את מה שאינו מודע לנו, מתחילה תזוזה עמוקה. אנחנו מגלים שאנחנו לא ישות אחת אחידה, אלא מרקם: החלק שנפצע והחלק הבריא, זה שמשחזר עבר וזה שיכול ליצור עתיד, זה שמודע וזה שמאמין שהוא מודע.

ומתוך ההכרה הזו צפויות לעלות שאלות חדשות- שאלות שאינן מחפשות פתרון מהיר, אלא פותחות אפשרות לשינוי אמיתי.

עבור מטפלים, להבנה הזו וללמידת הלא מודע יש משמעות מכרעת. העמדה שלנו כלפי פצע וריפוי אינה רעיון תיאורטי- היא משפיעה על כל מה שקורה בחדר הטיפול. אם אנחנו מאמינים שריפוי הוא רק קבלה, אנחנו עלולים להישאר בהכלה שאינה מניעה תנועה. אם אנחנו מאמינים שריפוי הוא תיקון, אנחנו עלולים להפעיל לחץ, שיפוט או ציפייה לשינוי מהיר. אבל כשאנחנו מבינים שריפוי נולד מגילוי- מפגש הדרגתי עם מה שפועל מתחת לפני השטח, מתאפשר מרחב טיפולי אחר: כזה שמכבד את הקצב, מצמצם אשמה, ומאפשר בחירה חדשה מתוך העלאת תכנים חדשים אל מרכז המודעות.

פצעים קדומים נוטים למשוך לשחזור. כשאיננו מודעים לכך, הם עלולים להפוך אותנו לפסיביים בחיינו, להיות מונהגים על ידי דפוסים ישנים. ריפוי, לעומת זאת, אינו אוטומטי. הוא גם תהליך אורגני, אך גם דורש אקטיביות: לבחור להיכנס לתהליך, לשהות בחקירה, ללמוד להבחין בין נתיבים של שחזור לנתיבים של שינוי.

קבלה של המתרחש היא צעד חשוב, אך לא תמיד מספיקה לבדה. לו קבלה בלבד הייתה יוצרת שינוי, היינו רואים תנועה במקומות שבהם אנחנו מקבלים את עצמנו כבר שנים- ובכל זאת נשארים תקועים.

ריפוי, אם כך, אינו מסתכם בהשלמה פנימית. הוא מזמין גם פעולה: לפגוש את עצמנו מחוץ למעגל הסגור של המחשבה, להרחיב את המודעות, ולהסכים שלא כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים- הוא אכן ידיעה גמורה ומוחלטת, שיש מקום לזוויות נוספות, שיולידו נקודות מבט חדשות.

כשאדם מוצא את עצמו שוב ושוב באותו מקום, יש כמה אפשרויות: להתעקש שהוא יודע את הדרך ולהמשיך להיתקל בקירות; להתייאש ולהאמין שאין דרך; או להסכים להניח בצד את הידוע, ולהיפתח לאפשרות שיש דרך שעדיין לא התגלתה.

הבחירה אינה במי להיות. הבחירה היא להסכים לגלות מי אנחנו, ולעזור למטופלים שלנו לגלות מי הם באמת, מעבר למה שאנחנו כבר יודעים על עצמנו, לקלף עוד ועוד שכבות בדרך למפגש בהיר יותר עם המורכבות של עצמנו.

וכל עוד יש לא־מודע, וכל עוד יש נכונות לחקירה ולהעמקת המודעות, יש אפשרות לתנועה.

ויש תקווה, תמיד, גם בזמנים שבהם נדמה שהכול חשוך.