כשיש מודעות ועדיין תקועים: למה המשמעות עוד לא מתממשת

יש משהו חמקמק במושג הזה "משמעות".

רוב האנשים בכלל לא מסתובבים בעולם עם תחושה שמשמעות היא משהו שצריך לגלות או לממש. הרבה פעמים המשמעות נתפסת כמשהו שיש או שאין. יש אנשים “עם משמעות”, ויש כאלה שפשוט חיים, מתנהלים, עוברים את הימים, לפעמים טוב להם, לפעמים פחות, אבל השאלה של משמעות לא בהכרח עומדת במרכז.

ואולי עוד לפני זה- לא תמיד ברור עד כמה המשמעות שאנחנו נותנים לדברים, או לא נותנים להם, מעצבת את כל החוויה שלנו. את איך שאנחנו מרגישים בבוקר, את האנרגיה שיש או אין לנו, את הבחירות שאנחנו עושים, את הדרך שבה אנחנו פוגשים אנשים אחרים ואת עצמנו.

ויקטור פרנקל, הוגה גישת הלוגותרפיה, תיאר את הכמיהה למשמעות כצורך בסיסי, קיומי אשר מניע את האדם בחייו. הוא הדגיש בכתביו כי משמעות מתגלה מתוך החיים וגם נדרשת למימוש בחיים. כלומר, המשמעות היא לא רק רעיון פילוסופי. היא לא משהו “גבוה” ששייך לאנשים שמחפשים. היא משהו שפועל כל הזמן, גם כשאנחנו לא מודעים אליו. אנחנו תמיד בתוך איזשהו סיפור על החיים שלנו ועל החיים בכלל, על מי אנחנו, על מה אפשרי עבורנו, על למה מה שקרה לנו קרה, על מה שווה או לא שווה מאמץ. והסיפורים האלה טומנים בחובם שלל משמעויות שאנחנו מעניקים במודע ושלא במודע, שיכולות לחזק אותנו ויכולות להחליש, שיכולות לבנות אותנו וגם לפרק. אם המחשבות שלנו הן כוח שמעצב את המציאות שלנו- משמעות היא הקרקע מתוכה נובטות מחשבות כאלה ואחרות ומשם- מכוונות את התנועה שלנו בעולם.

וכאן מתחילה נקודה חשובה, שפראנקל לא התייחס אליה.

אם התודעה של אדם מורכבת ממודע ומלא מודע אזי שגם המשמעות שאנחנו מעניקים או לא מעניקים לאירועי חיינו, לעצמנו ולחיים בכלל- אינה תמיד מודעת. ואם היא לא משהו קבוע שיש או אין- אז היא גם לא משהו שפשוט אפשר “להחליט” עליו דרך חשיבה. היא מתגלה.

וכדי שהיא תתגלה, צריך לחפש.

אבל החיפוש הזה לא מתחיל בטכניקה, אלא בעמדה פנימית מאוד מסוימת: ההסכמה לכך שמה שאני רואה עכשיו, חושב עכשיו, מרגיש עכשיו- הוא חשוב מאוד, ולסמוך עליו וללכת איתו זה חלק חשוב ביכולת לתפקד בחיים ולהמשיך לנוע- אבל הוא לא כל התמונה. הוא חלק.

"וכדי שהיא תתגלה, צריך לחפש."

זו עמדה לא מובנת מאליה. כי החוויה שלנו מבפנים מרגישה שלמה. כשאני חושב משהו על עצמי- זה מרגיש נכון. כשאני מרגיש תקיעות, בלבול, או אפילו בהירות- זה מרגיש כמו כל האמת.

אבל אם אני יוצא מנקודת הנחה שזו רק שכבה אחת, אז משהו מתחיל להיפתח. פתאום יש מקום לשאלה. יש מקום לאפשרות שיש בתוכי עוד ידע, עוד תנועה, עוד כיוון- שעדיין לא נגיש לי דרך המחשבה הרגילה.

הלוגותרפיה מדברת על כך שהמשמעות של אחד היא לא המשמעות של אחר, ושמשמעות אינה מומצאת אלא מתגלה. היא לא רק תוצאה של ניתוח רציונלי, אלא משהו שאנחנו פוגשים, לעיתים דווקא דרך מפגש עם מצבים שמערערים אותנו, דרך שאלות שאין עליהן תשובה מיידית.

אני מוצא את רעיונותיו של קרל יונג על הלא מודע והדמיון כשער אליו, כמוסיפים לזה עומק נוסף. כשהוא מצביע על כך שהתודעה שלנו היא חלקית, ושיש בנו רבדים שלמים שאינם נגישים דרך חשיבה ישירה והוא מציע דרך לפגוש את הרבדים האלה—דרך דימויים, דרך הלא־מודע, דרך הקשבה למה שעולה מבפנים בלי לנסות מיד לפרש או לשלוט.

החיבור ביניהם יוצר הבנה עמוקה: אם המשמעות לא יושבת רק במחשבה, ואם המחשבה היא רק חלק- אז כדי לגלות משמעות אנחנו צריכים להסכים לצאת מעבר למה שאנחנו כבר יודעים על עצמנו.

וזה בדיוק המקום שבו הרבה אנשים “נתקעים”, במיוחד כאלה שכבר עשו דרך. יש הבנה, יש מודעות, יש יכולת לנסח מה עובר עליי ולהתבונן על מניעים למחשבות, רגשות ותחושות- אבל משהו לא זז. ואז מגיעה נטייה להפעיל עוד מאותו דבר: לחשוב יותר, לנתח יותר, לנסות להכריח פעולה.

אבל פעולה לא חייבת לבוא מתוך מאמץ או כפייה. לפעמים, ואני שם לב שזה מאפיין במיוחד אנשים רגישים ועמוקים- היא נתקעת לא כי אין לנו כוח, ולא כי אנחנו עצלנים או לא מספיק רוצים- אלא כי אנחנו מנסים לפעול מתוך תמונה חלקית.

ואז אולי הכיוון הוא לא לדחוף קדימה, אלא להרחיב את המבט.

כדי לממש משמעות- לחיות חיים שיש בהם חווית משמעות, צריך קודם כל לגלות אותה, וכדי לגלות אותה- צריך קודם כל לחפש.

להסכים לא לדעת עד הסוף. להסכים לזה שיש בתוכנו משהו שעדיין לא פגשנו. להתחיל לחפש- לא רק דרך מחשבות, אלא דרך חוויה, דרך דימוי, דרך הקשבה לגוף, דרך ביטוי יצירתי- דרכים שמאפשרות מפגש עם ידע פנימי חדש.

כי כשמשהו חדש מתגלה- התנועה משתנה מעצמה.

ובהרבה מהמקרים מה שזה יוצר זה שהפעולה לא מרגישה כמו מאבק, אלא כמו המשך טבעי של משהו שכבר התחיל מבפנים.

במובן הזה, משמעות היא לא “יש או אין”- היא תהליך. היא משהו שמתפתח דרך המפגש שלנו עם החיים ועם עצמנו. היא מתגלה, ואז, מתוך הגילוי הזה, מתחיל גם מימוש.

לא מתוך לחץ להיות משהו, אלא מתוך קשר עם משהו שכבר חי בנו. ואולי השאלה היא לא אם יש לנו משמעות או אין לנו, אלא עד כמה אנחנו מוכנים להניח שמה שאנחנו רואים עכשיו הוא לא כל התמונה- ולצאת, שוב ושוב- לחפש.

שלושה רבדים למשמעות- חיפוש, גילוי ומימוש,

ולכן, גם החיפוש עצמו הוא תנועה של משמעות,

וזה שעוד לא מימשת- אולי פשוט אומר שיש עוד מה לחפש.

אם זה פוגש אותך, כתבתי ספר קצר שמעמיק בדיוק במקום הזה- מוזמני להוריד אותו ולהמשיך לחקור משם.

מכאן מקבלים את הספר: "כשהחלקים מתחילים להתחבר"