הרעל הוא גם התרופה – איך עמדה כלפי הפצע מעצבת את תהליכי הריפוי

אני מזכיר לו איך מרפאים הכשת נחש והוא מביט בי בעיניים מתרגשות. 'אפשר שתכתוב על זה פוסט?' הוא מבקש ומדביק אותי בהתרגשות.

השיחה היתה על חוויה קשה ומורכבת שאני עובר בחודשים האחרונים והתרחבה, כמו תמיד אצלי, לחוויות החיים הקשות והמורכבות של כולנו, האנושיים.

לפעמים בתהליכי ריפוי עמוקים הדרך להתרפא מרעל שחדר עמוק לנפש היא דרך הרעלה חוזרת. הכאב הוא עצום, אבל אני מאמין בכל ליבי שלכל כאב שאנחנו חווים יש משמעות עמוקה- הסבל לא כאן סתם כדי למרר לנו את החיים, הוא חומר רב עוצמה בשירות התפתחות התודעה.

נקיטת העמדה כלפי הסבל- לפי ויקטור פרנקל שורד השואה ואבי הלוגותרפיה, שהיא אחת מגישות הטיפול שעוזרות לי לעזור למטופלים לחלץ את עצמם ממה שנדמה לפעמים כחסר סיכוי לשינוי- היא אחד הגורמים שעשויים להכריע- האם נמשיך לעשות מור אוף דה סיים, להתנגד לשינוי מתוך פחד ובכך נעצים את הסבל או שנגלה מחשבה חדשה לגביו שתוביל גם לתנועה חדשה- לריפוי.

בעבור מה הפצע הזה שוב מדמם? בעבור מה הסבל שוב מידפק על דלתות חייך? בעבור מה הטראומה ההיא שוב משתחזרת?

כמטפלים, הגישה העמוקה שלנו לפצע ולריפוי אינה נשארת ברמת הרעיון- היא נוכחת בכל מה שקורה בטיפול. היא נוכחת באופן שבו אנחנו מקשיבים, במה שמלחיץ אותנו, במה שאנחנו מנסים להזיז מהר ובמה שאנחנו מוכנים לשהות בו. אם בתוכנו, במעמקי הלא מודע, פצע נתפש כתקלה שצריך לעקוף, משהו “לא תקין” שצריך להעלים, הטיפול כולו ייטה להאצה, להרגעה, לפתרונות, לדחיפה לעבר תפקודיות. אבל אם הפצע נתפס כמקום חי, כעדות למה שנפגע וכשער אפשרי לתנועה חדשה- נוצר מרחב אחר לגמרי. אז הריפוי אינו פעולה שאנחנו עושים על המטופל, אלא תהליך שמתהווה מתוך המפגש עם מה שכואב, מתוך הסכמה לפגוש אותו בלי לדעת מראש לאן זה יוביל. הפצע הוא לא גורם מעכב בדרך- הוא שער. העמדה הזו, כלפי הפצע, כלפי הסבל, היא שמעצבת בסופו של דבר את עומק הטיפול הרבה יותר מכל שיטה או טכניקה.

הכשת נחש היא אחת המסוכנות והכואבות והדרך לרפאה היא על ידי הארס עצמו-

הריפוי קורה מתוך פיתוח הנוגדן שנוצר מהארס שפצע מלכתחילה-

ככה גם בחיים היומיומיים שלנו- הדברים שמכאיבים ומעוררים בנו סבל- יש בהם חוכמה עמוקה-

לפעמים הרעל הוא גם התרופה.

ובזה אני מוצא ים של תקוה-

שדווקא מתוך הסבל

יכולה להיוולד רפואה

שלמה.

תמיד יש בעבור מה.