מה יש מתחת למחשבות?

כולנו, לפעמים, מאמינים מדי למחשבות שלנו.זה אנושי, זה נורמלי, וזה קורה לכולם.

מגיל צעיר אנחנו שומעים את המחשבות שלנו בקול ברור ורציף, עד שקל מאוד להאמין שהן אנחנו. ואם הן “אני”- אז מה שהן אומרות כנראה נכון, וראוי להקשיב לו.

אבל האם זה באמת כך?

המחשבות הן רק שכבה אחת

המחשבות הן חלק מהתודעה המודעת- שכבה נגישה, דומיננטית, ולעיתים רועשת. בגלל הזמינות שלהן, אנחנו עלולים להרגיש כאילו הן כל מה שאנחנו.

אבל רוב מה שמניע אותנו כלל אינו מודע.

הגוף, למשל, פועל כל הזמן מחוץ למודעות: מעבד חוויות, מגיב לאיומים, נושא זיכרונות רגשיים. כך גם הנפש- רגשות, דחפים, עמדות ואמונות יסוד שפועלים מתחת לפני השטח, הרבה לפני שמופיעה מחשבה.

המחשבות הן כמו ענפים של עץ. ולכל ענף יש שורשים.

מאחורי מחשבה עומדות תפיסות עולם, חוויות מוקדמות, אמונות לא־מודעות ויחסים פנימיים שנבנו לאורך החיים. כשאנחנו פוגשים מציאות שמאתגרת את תפיסת העולם הזו- נוצר חיכוך. ולעיתים, הסבל מתחיל בדיוק שם.

הנטייה לערבוב: בין תופעה למשמעות

אחת הנטיות האנושיות והשכיחות ביותר היא לערבב בין מה שקורה לבין מה שאנחנו חושבים על מה שקורה.

אנחנו נוטים לבלבל בין תופעות- לבין הפרשנויות והמשמעויות שאנחנו יוצקים לתוכן. וכשאנחנו לא מודעים לכך שזה מה שקורה, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במאבק מתמשך: עם עצמנו, עם אחרים, ועם החיים.

כדי לעזור להבחין, אני מציע להתבונן דרך שתי עדשות שונות:

עדשת התופעות

זו המציאות כפי שהיא נחווית: מה שנאמר, מה שנעשה, מה שהורגש בגוף, רגש שעלה, מחשבה שהופיעה. אלו הנתונים- פנימיים או חיצוניים- עצמם, בלי פרשנות.

עדשת הפרשנויות

זו העדשה שמוסיפה משמעות: מה זה אומר עליי, עליו, על הקשר, על החיים. כאן נכנסים שיפוטים, סיפורים, הנחות ועמדות פנימיות- רובן פועלות באופן אוטומטי ולא מודע.

התהליך הזה טבעי לחלוטין. הבעיה אינה בפרשנות עצמה, אלא בערבוב בינה לבין התופעה.

דוגמאות קטנות, הבדל גדול

“קבענו והוא מאחר, הוא לא שם עליי".

תופעה: קבענו והוא מאחר. פרשנות: הוא לא שם עליי.

מודעות: עולה בי מחשבה שהאיחור אומר שהוא לא שם עליי.

“אני כזה מעפן שאני לא מקדם את הסדנה.”

תופעה: אני לא מקדם את הסדנה.

פרשנות: הייתי אמור לקדם יותר. אני מעפן.

מודעות: יש בי מחשבה שאני מעפן כי אני לא מקדם את הסדנה.

כשאנחנו מוסיפים את שכבת המודעות- משהו נוצר רווח קטן בינינו, לבין המחשבה, לבין הפרשנות.

לא כדי לבטל את המחשבה, אלא כדי לראות אותה כמו שהיא.

ומה עם הלא־מודע?

הפרשנויות שאנחנו מוסיפים אינן אקראיות. הן נשענות על דפוסים לא־מודעים: פחדים, פצעים מוקדמים, צרכים שלא קיבלו מענה, חוויות עבר שממשיכות לפעול בהווה.

לכן, מחשבה שיפוטית איננה “טעות”- אלא רמז. שער למה שפועל מתחת לפני השטח.

במקום לשאול רק: "האם המחשבה נכונה?” אפשר לשאול גם:

“מאיפה היא מגיעה?”

“מה היא מנסה להגן, למנוע או לבטא?”

כאן מתחיל חופש הבחירה.

מערכות יחסים: המקום שבו הבלבול מתעצם

ביחסים קרובים, הערבוב בין תופעה לפרשנות מתרחש במהירות שיא. מישהו אומר משפט- ואנחנו בטוחים שהבנו את הכוונה, אבל בפועל, פירשנו.

לעיתים, המקומות שמעוררים בנו שיפוט, ביקורת או רגישות חוזרת הם רמזים חשובים למה שמבקש הכרה בתוכנו: צרכים לא מדוברים, גבולות שלא הונחו, או חלקים שלא קיבלו מקום.

גם עבור מי שמלווה אחרים- הבלבול הזה מתרחש לא רק בתוכנו, אלא גם בחדר הטיפול. היכולת להבחין בין תופעה לפרשנות היא לא טכניקה, אלא עמדה פנימית שמאפשרת ראייה עמוקה יותר.

המחשבות אינן האמת – אבל הן כן שפה

המחשבות הן תופעות שעולות במרחב התודעה. הן לא "האמת", אבל יש להן קשר עמוק ואמיתי לחיים הפנימיים שלנו.

העבודה אינה להיפטר מהן, אלא ללמוד לקרוא אותן, לרווח, להקשיב, ולבחור איך להתייחס.

ככל שנחדד את ההבחנה בין תופעה לפרשנות, נוכל לפעול פחות מתוך אוטומט- ויותר מתוך בחירה.

פחות מתוך מאבק בעצמנו ובאחרים- ויותר מתוך הבנה.

כך, לאט לאט, מתרחב חופש הבחירה בתוך החיים כפי שהם.