מי ראוי להיקרא מטפל?- הדמות הטיפולית והמרפא הפצוע

מי ראוי להיקרא מטפל?

השאלה הזאת עוסקת בשאלה עמוקה יותר- איך נצמצם פגיעות בחדר הטיפול ונבטיח טיפול מיטיב וכל תשובה- בין אם היא "רק תואר שני טיפולי" ובין אם "לא רק תואר שני טיפולי" היא אותו הדבר מקצוות שונים וחוטאת בעיני למהות של דמות המטפל ולתפקידו העמוק ולמה שבאמת מצמצם פגיעות ומרפא בתוך הקשר הטיפולי.

מטפל מיטיב הוא לא מי שמישהו אחר קבע שהוא מטפל מיטיב, וגם לא זה שמאמין שהוא "נולד מטפל" והוא מיטיב מעצם היותו. שני הסוגים האלה מסוכנים בדיוק באותה המידה בעיני. מטפל מיטיב לטעמי הוא זה שמטיל ספק תמידי בעצמו- שעוסק יום וליל בפערים בין מה שהוא עושה לבין מה שהוא מספר לעצמו שהוא עושה, בין המודע ללא מודע שלו- וחותר באופן תמידי ללמידת המנגנונים הטראומתיים הפוגעניים שבו- שיש בו כמו בכל אדם (!) על הכוכב הזה לא משנה כמה ידע תיאורטי ו/או פרקטי הוא צבר.

אין אדם שיש לו רק חלקים בריאים ומיטיבים, אין אדם שאין לו לא מודע, אין אדם שלא נשלט לפעמים בידי ההגנות הלא מודעות שהן תמיד מופעלות בתוך קשר והן תמיד גם פוגעות.

כל טיפול באשר הוא (!)- מבוסס קודם כל על קשר טיפולי מיטיב- והמטפלים שאני סומך עליהם (ואני מודה שפגשתי מעט מאוד כאלה בחיי, חלקם היו בעלי הסמכה אקדמית וחלקם לא)- הם לא אלה שמאמינים שהם יודעים יותר מהמטופלים שלהם ושהם בריאים יותר מהם, אלא אלה שמוטרדים עמוקות מהשאלה שמניעה אותם שוב ושוב ושוב לחקר עצמי:

"איך נראים ומתנהגים החלקים והמנגנונים הטראומתיים שלי, איך הם משפיעים עלי ועל האחר, ומה עלי לעשות כדי להכיר אותם לאורך לרוחב ולעומק כדי לוודא שבחדר הטיפול אני באמת איטיב עם האחר ולא אפעל מתוכם בחוסר מודעות"?

הכרה בי כמטפל לא יכולה להיות מבוססת על אישור חיצוני של אף גוף וגם לא על אישור פנטזיונרי אישי. מה שהופך בעיני מטפל לראוי ומוסמך, מלבד לימודי נפש ותודעה שמקנים בסיס תיאורטי רחב, זה לא ההכרה מבחוץ אלא הכרה מבפנים שנשענת על חקירה אינסופית ונצחית של עצמו, שבונה בתוכו יותר בריאות מתוך חקירת הפצע והשלכותיו. זה לא נגמר אף פעם- זה לא שהוא רק מיטיב אלא זה שהוא ער מאוד למקומות בהם הוא פוגע, מאכזב, מפספס, עיוור ומכיר בהם בפני עצמו ובפני האחר שמולו.

אף מטפל לא רק מיטיב, אף אדם לא רק מיטיב- אבל אין דבר מיטיב, בונה אמון וביטחון ולפעמים אפילו מרפא יותר מלפגוע ולהכיר בזה ואין דבר פוגע יותר מלפגוע במטופל ולהצטדק/להכחיש/לטשטש/להפיל את האחריות עליו. אנשים באים לטיפול כי הם נפגעו ואם מטפל לא רואה איך הוא פוגע ולא חותר ללראות עוד ועוד מזה- הוא לא מרפא אלא משחזר טראומות.

'דע את עצמך' זה לא פריווילגיה, עבור הדמות הטיפולית המיטיבה- זה ציווי עמוק.

בתמונה: דמותו המיתולוגית של כיירון, המרפא הפצוע, זה שמרפא לא כי הוא בריא יותר מהאחר אלא מתוך הכרה בפצע הנצחי שבו.