הכאוס כשער לסדר פנימי חדש

כשאדם בורח מהכאוס- הוא מגביר אותו.

הכאוס הוא חלק מהחיים. הסיפור המרגיע ש"יש סדר בחיים" הולך ומתפרק לנגד עינינו, באופן מאוד מכאיב אבל נחוץ והכרחי בדרך לשלב ההתפתחותי הבא שלנו כיחידים וכקולקטיב.

כל התמכרות, תוקפנות כלפי העצמי וכלפי האחר, חרדה ודיכאון- קשורים ביחסים עם הכאוס. כולם ביטויים של אדם שמנסה לשלוט בכאוס מתוך הפעלת כוח- בין אם המאמץ הוא לחוות חוויה מסויימת ובין אם המאמץ הוא לא לחוות חוויה מסויימת- זה אותו דבר משני קצוות שונים ושניהם ניסיון "לעשות סדר" שיכסה על הכאוס הפנימי.

אם נדמיין את התודעה שלנו- את מה שבתוכנו שהוא לא איברים פנימיים כמו לב וכליות אלא חומרים רגשיים-נפשיים, תמות ושיעורי חיים, דפוסים, אמונות, אנרגיה ותדרים- כאוקיינוס שלם, אולי נוכל להבין משהו על איכות הכאוס.

כשמסתכלים על אוקיינוס ממש מלמעלה, נגיד ממסוק שמרחף בשמיים, זה עשוי להיראות מסודר: עד כאן החוף, כאן יש מים רדודים יותר ובהמשך עמוקים יותר, כאן יש אי או שובר גלים. יש סדר.

אבל ככל שמתקרבים- מגלים שהאמת שונה:, גם ברדודים יש חול, ובכלל החול עצמו איננו מיקשה אחת כי אם מליוני גרגרים. העומקים משתנים לא לפי סדר ליניארי ואי אפשר לראות את הקרקעית מכל נקודה, צריך לפעמים לצלול עמוק כדי לגלות מיני דגים מסויימים, אלמוגים וחתיכות פלסטיק שנסחפו למקום שאיננו מקום הטבעי.

ההימנעות מלפגוש את הכאוס משפיעה על האדם באופן ישיר, יומיומי ומכאיב הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים. התופעות שתיארתי מקודם הן רק קצה הקרחון, תחשבו על כל אותם רגעים בהם אנחנו מרגישים ביחסים ש"משהו לא בסדר פה", משהו "לא יושב לנו", ואנחנו לא לגמרי יודעים מה אבל ההרגשה הזאת, כשנמנעים מלגעת בה, יכולה להתפשט כמו אש בשדה קוצים, להפוך לפיל כבד וחומות בטון שמרחיקות בין שני אנשים.

באופן פרדוקסלי, כיאה לחיים, כדי "לעשות סדר" אמיתי, חייבים להסכים לפגוש את הכאוס:

כדי לגשר על קונפליקט ביחסים- מוכרחים להסכים לפגוש אותו, לדבר, לשלם את מחיר חוסר הנוחות שבגוף, את הפחד שלא נצלח את זה, את המבוכה והבושה שבלהכיר באיך פגענו באחר.

כדי להתמודד עם התמכרות באופן אפקטיבי, לא מתוך הפעלת כוח על העצמי שרק מחליף הימנעות בהימנעות- אדם חייב לפגוש את עצמו שמתחת למנגנון ההתמכרותי, לראות במה הוא מנסה לשלוט כדי להבין ממה הוא נמנע, להתקרב אל הכאוס ולמצוא בתוכו סדר פנימי חדש.

כדי לשנות דפוסים שפוגעים ביחסים- אדם יצטרך לחקור את ההגנות שלו, שהן תמיד קשורות בהשגת שליטה והימנעות, כדי לפגוש את החוויה שמפניה הן מגנות וגורמות לו לפגוע בעצמו ובאחר למרות שהוא מתכוון להיות קרוב.

המשותף לכל אלו, הוא שכשהאדם מתבונן על הסיטואציה ועל עצמו ממעוף הציפור בלבד- זה עלול להיראות לו שהוא מבין מה קורה לו- אבל זאת תמונה חלקית, מטושטשת, חסרה באינפורמציה. זה מה שמאפיין הרבה אנשים שנוטים לאינטלקטואליות ורציונליזציה, שמנתחים את עצמם ואת אירועי חייהם מתוך המחשבות בלבד ובעצם מסתובבים במעגלים סגורים כמו "אני מכור כי אני בורח מכאב" או "אני יודע מה אני צריך לעשות אבל לא עושה את זה" אבל המחשבה הזאת לא מובילה למפגש עם הכאוס, היא עדיין נשארת גבוה, במסוק, ונמנעת מלבוא איתו במגע.

הכאוס קשור בהסכמה לחוות חוסר אונים, חוסר ידיעה, אובדן שליטה זמני, שכל עוד שאנחנו אדם מאמין שהחוויות האלו לא אמורות להתקיים- הוא ימשיך לברוח, בעוד שכשהוא מקבל אותן כחלק מהחיים- מתאפשר לו לעבור דרכן בלי להיבלע בתוך האימה שהוא נוטה לייחס להן.

המפגש ההכרחי עם הכאוס של החיים- מגיע מתוך התקרבות לעצמנו. כשאנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים לטבוע, כשאנחנו מזהים שיצאה מאיתנו תוקפנות שלא התכוונו אליה, כשעולה המחשבה ההתמכרותית למרות שלא רצינו לעשות את זה שוב, כשאנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים לשקוע- זה הזמן לעצור, לא כדי להילחם בזה, אלא כדי לחקור. להוריד את המסוק קרוב יותר אל פני האוקיינוס, אולי אפילו להעז לקפוץ מתוכו אל המים העמוקים- ולהתבונן.

מה קורה לי עכשיו?

מה אני חווה בגוף?

מה מתרחש בתוך האוקיינוס שבי?

לא לנתח, רק לשהות. לשהות בתוך הסערה, להסכים "לטבוע" בתוכה. להתבונן בתחושות ובתמונות הספונטניות שעולות לנגד עינינו מבין הגלים, להבחין, לא כדי להבין, כדי לשוב לנוכחות, להתאחד עם הגלים במקום להילחם בהם.

כל הימנעות ממפגש עם הכאוס הפנימי- מגבירה אותו ואת השפעותיו עלינו. כל התקרבות יזומה אליו, הסכמה לשהות לרגע בשבר, בסערה, במתח שמתגלם בגוף ובתודעה, מבלי להילחם, לשנות או לנסות לתקן-

מרגיעה את הכאוס,

ויוצרת תנועה חדשה במקום הדפוס האוטומטי של הימנעות או שליטה.

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום... ויאמר אלוהים: יהי אור ויהיה אור."

האור מגיח מתוך הכאוס,

לא יש מאין,

כמו בבראשית,

כך גם בכאן ועכשיו.