עבודה עם דימויים פנימיים: דמיון כמרחב לשינוי

עבודה עם דימויים פנימיים היא אחת הדרכים העמוקות והחיות לפגוש את עולמנו הפנימי, להבין את עצמנו טוב יותר ולהשפיע על חיינו באופן מחובר ולא כפוי. זוהי דרך שבה אנו רותמים את הדמיון, ההקשבה והביטוי כדי לפגוש את מה שחי בתוכנו- לא דרך ניתוח או הסבר, אלא דרך מפגש ישיר עם חוויה.

עבור מטפלים, זו גם דרך לפגוש את המטופל לא רק דרך הסיפור שעל פני השטח, אלא דרך האופן שבו עולמו הפנימי מתארגן, מדבר ומבקש מענה- מתחת לפני השטח, ממעמקי הלא מודע.

הדמיון, במובן הזה, אינו בריחה מהמציאות אלא מרחב ביניים: מקום שבו התודעה יכולה לנוע בין מודע ללא־מודע, בין תחושה למילה, בין מה שידוע למה שעדיין מבקש להתגלות. במרחב הטיפולי, זהו לעיתים המקום שבו משהו יכול לזוז גם כשהשיחה נתקעת, כשהמילים חוזרות על עצמן, או כשההבנה אינה מובילה לשינוי.

מה זה אומר לעבוד עם דימויים פנימיים?

עבודה עם דימויים פנימיים היא תהליך שבו אנו מאפשרים למראות, לתמונות, לסמלים או לדימויים לעלות באופן ספונטני מתוך התודעה- ומתייחסים אליהם כאל ביטוי חי של חוויה פנימית. במקום “לחשוב על” מה שקורה לנו, אנו נותנים למה שמבקש להופיע צורה מוחשית, ופוגשים אותו ישירות. בטיפול, המשמעות היא לא לפרש מהר מדי את החוויה של המטופל, אלא לאפשר לה להופיע, להתגלות ולהוביל את התהליך מבפנים החוצה.

בשונה מדמיון מודרך, שבו אדם מובל על ידי גורם חיצוני, ובשונה ממיינדפולנס קלאסי שבו אנו מתבוננים במה שעולה מבלי להיטמע בו- כאן אנו פועלים במרחב ביניים: גם מקשיבים למה שעולה, וגם נכנסים עימו לקשר. אנחנו גם הולכים אחרי הדימוי, וגם פועלים בתוכו. גם נוכחים, וגם משתתפים.

זה מרחב שמאפשר למטפל להיות לא “יודע מראש”, אלא שותף חוקר, שמחזיק את המסגרת ומאפשר לתוכן להיוולד מתוכה. זה מרחב חי, שדומה לעיתים לחלום ער- אך כזה שנחווה בערות ובמודעות.

דימוי כגשר: בין מודע ללא מודע, בין חלום למציאות

אחת ההשראות המרכזיות לעבודה עם דימויים פנימיים מגיעה מעבודתו של הפסיכיאטר השווייצרי קרל גוסטב יונג, שראה בדמיון שער חי אל הלא־מודע. יונג הבין שהדימויים אינם רק ייצוגים של חוויות נפשיות, אלא גם כוחות פעילים שיכולים להוביל לתנועה, להבנה חדשה ולהתרה של קונפליקטים פנימיים. מתוך השנים של עבודה והנחיה בהבית הנושם, התפתחה דרך לעבוד עם דימויים שאינה נשענת רק על “דמיון פעיל” במובנו הקלאסי, אלא רואה בדימוי מרחב חי של חקירה: מפגש ודיאלוג בין דימויים, עבודה עם יחסים בין קצוות מתחים פנימיים, וחיבורים עדינים בין ההשראה היונגיאנית לבין שפות עבודה נוספות שמעמיקות את המפגש החווייתי והיחסי.

עבור מטפלים, המשמעות היא הרחבת ארגז הכלים לא דרך עוד טכניקה, אלא דרך העמקת העמדה: הסכמה לפגוש את הלא-מודע כשותף פעיל בתהליך, ולא רק כמשהו שצריך “להבין עליו משהו”.

שלבים אפשריים בעבודה עם דימויים

אין דרך אחת “נכונה”, אך לרוב ניתן לזהות כמה שלבים בסיסיים:

1. הקשבה למה שמבקש תשומת לב זה יכול להיות רגש חוזר, מחשבה שמטרידה, כאב גופני או תחושת תקיעות. לא מחפשים פתרון- רק מזהים שמשהו מבקש להיראות. בקליניקה, זהו רגע שבו המטפל בוחר לא למהר להתערבות, אלא להעמיק בהקשבה.

2. הופעת הדימוי מתוך ההקשבה, עשוי להופיע דימוי: סמל, צורה, צבע, דמות או סצנה. אנו מתקרבים אליו בעדינות, מתבוננים בו ונותנים לו מקום. לעיתים הדימוי מאפשר למטופל לומר דברים שמעולם לא הצליח לומר במילים.

3. כניסה לקשר או דיאלוג במקום לנתח את הדימוי, אנו מאפשרים לו להוביל. לפעמים זה דיאלוג מילולי, לפעמים תנועה, מחווה, כתיבה או פעולה אחרת. הדימוי אינו “אובייקט”- הוא שותף במפגש. המטפל מחזיק את המרחב כך שהקשר עם הדימוי יהיה בטוח, מדורג ומותאם.

4. תנועה ושינוי העבודה אינה מכוונת לשינוי בכוח. לעיתים נולדת תובנה, לעיתים שינוי בגישה, ולעיתים פשוט תחושת הקלה או בהירות עמוקה יותר. גם זה שינוי.

במה עבודה עם דימויים יכולה לתמוך?

עבודה עם דימויים פנימיים יכולה לפתוח מרחבים שונים של חקירה וריפוי, למשל:

• הבנת רגשות וחוויות מורכבות- רגשות שלא מצליחים להתנסח במילים יכולים לקבל צורה, תנועה וקול דרך דימוי.

• מפגש עם חוויות עבר- לא דרך שחזור אינטלקטואלי, אלא דרך קשר חי וסקרן שמאפשר משמעות חדשה.

• עבודה עם קונפליקטים פנימיים- דימויים שונים יכולים לייצג קצוות, קולות או צרכים סותרים- והדיאלוג ביניהם מאפשר אינטגרציה במקום מלחמה.

• פיתוח יצירתיות וחיות- הדמיון פותח דרכים חדשות לחשיבה, לפעולה ולביטוי, גם מחוץ למרחב הטיפולי.

• הפחתת חרדה, דיכאון ודפוסים כפייתיים- לא דרך שליטה, אלא דרך הבנה עמוקה של המנגנונים הפנימיים שמבקשים הגנה.

  עבור מטפלים, העבודה עם דימויים מאפשרת ללוות שינוי שאינו נכפה, אלא מתהווה– כזה שמכבד את הקצב של המטופל ואת החכמה הפנימית שלו.

דמיון כמרחב, לא כטכניקה

בסופו של דבר, עבודה עם דימויים פנימיים אינה רק כלי- אלא עמדה. עמדה שמכירה בכך שבתוכנו יש ידע חי, כזה שיודע עלינו יותר ממה שאנחנו יודעים ברגע נתון, ושכדי לפגוש אותו לא תמיד צריך להבין יותר- אלא להסכים להקשיב אחרת.

זו גם עמדה טיפולית: להאמין שהמטופל נושא בתוכו ידע על קשייו, והעבודה היא ליילד אותו– לא להחליף אותו בידע חיצוני.

הדמיון מאפשר לנו לפגוש את עצמנו לא דרך מאמץ, אלא דרך קשר. לא דרך פתרון מהיר, אלא דרך תהליך שמכבד את הקצב והמורכבות האנושית, ו"ליילד" את השינוי מבפנים.