השלב שאף אחד לא מדבר עליו בכתיבת הרצאה אישית

רוב האנשים שמחליטים לכתוב הרצאה אישית מתחילים מהדבר הלא נכון:

“מה המסר המרכזי?”

“איזה מבנה כדאי?”

“איך לנסח את זה כדי שזה יעניין את הקהל?”

אלו שאלות חשובות- אבל הן לא יכולות להיות השאלות הראשונות.

יש שלב שקודם להכול, ועליו לא מדברים. שלב שרובנו מדלגים עליו- כי הוא לא פשוט, לא צפוי וקשה לפעמים לזהות בכלל שצריך אותו כשעובדים לבד.

זה הרגע שבו את/ה מחליט שאתה מוכן לפגוש את עצמך- ולא רק לספר את רצף האירועים של הסיפור שקרה לך.

למה זה קריטי?

כי הרצאה אישית לא נולדת מתוך “סדר”, היא נולדת מתוך מגע. לפעמים כואב, לפעמים מבלבל, לפעמים עדין- אבל חי.

כשקופצים ישר למבנה או מסר, משהו חשוב נעלם בדרך: החיבור לעצמך. ואז ההרצאה הופכת להסבר, לסיפור שיש בו אוסף של תיאורים וזכרונות, לפעמים דיבור בססמאות וקלישאות- אבל לא למפגש שמחבר בין לבבות. 

היא מצליחה להסביר- אבל לא לגעת. כי כדי שסיפור יהפוך מ"סיפור שהיה כך היה" למשהו שנוגע בלב של אחרים ומלמד אותם משהו על עצמם- אתה צריך להבין, לעומק, מה אתה למדת ממנו.  

אתה בטח כבר יודע מה למדת ממנו- אחרת לא היית רוצה לספר אותו. אבל, וזה אבל חשוב- סיפור טוב בנוי משכבות. הראש מבין כל מיני דברים על מה עברנו- ותמיד אפשר להבין עוד, הגוף- חווה שם חוויות רבות בעצמו, והלב- הלב יודע מה עברנו, איך זה שינה אותנו, איך הרגשנו לפני, אחרי, תוך כדי, ממה פחדנו ואיך התמודדנו. 

סיפור טוב- בנוי משכבות, ממש כמונו. וכדי להצליח לא רק לספר את הסיפור, אלא לגעת באדם שיושב בקהל באופן שישאיר חותם, שישאיר בו משהו- אתם צריכים קודם כל- לגעת בעצמכם- לא רק בראש- בכל הרבדים, ובעיקר בלב.  

אז לפני שאתם קופצים למבנה וקהל יעד נסו לשאול:

לא “מה אספר לאנשים?” אלא שאלות כמו:

מה הסיפור שלי רוצה שאחרים יידעו? 

בעבור מה קרה לי מה שקרה לי?

מה כבר לא מוכן להישאר בפנים בשקט?

איפה הרגע שבו הבנתי שמשהו חייב לזוז?

ולפעמים – השאלה החשובה מכולן:

איזה חלק בסיפור שלי אני רגיל להסתיר? מה אני מפחד שיחשבו אם אספר את זה?

ואולי- דווקא שם נמצא הלב של הסיפור כולו?

החוקים לגבי הרצאות אישיות השתנו, כי העולם שלנו השתנה- יש לנו פחות סבלנות לחארטות, פחות קשב ל"עוד סיפור", ויותר צורך אמיתי לפגוש אמת- שתחבר אותנו לעצמנו. ריכזתי לכם פה כמה נקודות שאני מוצא שהרבה אנשים חושבים שזה מה שהם צריכים כשהם מתחילים לעבוד הרצאה, לעומת מה מהניסיון שלי אני רואה שבאמת עובד:

מה מלמדים אותנו לעשות מה באמת עובד

לחפש מבנה לחפש אמת

להוכיח הצלחה להסכים להיות אנושי

להגדיר מסר לשמוע מה הסיפור בעצמו רוצה לומר

להרשים לבטא אותנטיות ופגיעות

לדעת להרצות לדעת להתחבר

הרצאה אישית לא נמדדת בכמה היא “מושלמת”, היא נמדדת בכמה היא נכונה לנפש שמדברת אותה- ובכמה היא פותחת את הלב של מי שמקשיב לה. 

הרצאה אישית טובה לא צריכה לתת שורה תחתונה חדה מדי, ולימוד אמיתי- לא מגיע ממסר אחד ספציפי, אלא מעושר של הבנות. הרצאה אישית לא סוגרת את הסיפור, היא פותחת אותו- אצל מי שמקשיב.

ואם את/ה לא רוצה לעשות את זה לבד

אני מלווה אנשים בתהליך שבו אנחנו מחפשים יחד את הלב של הסיפור: מה מבקש להיאמר, איך הוא קשור לסיפור החיים הרחב יותר, איך לספר אותו בקצב הנכון, מה מחבר בין הסיפור האישי, לאדם שמספר אותו- לבין הקהל, מה הידע והחוכמה שטמונים בחוויות החיים האלו ואיך לבנות מהם הרצאה שנוגעת באמת- בך, וגם באחרים.

לא חייבים לדעת הכול, ולא חייבים לדעת מאיפה הסיפור מתחיל ואיפה הוא נגמר- צריך רק להיות מוכנים להתחיל ממקום פנימי שיש בו אמת.

אם מרגיש לך שזה קורא לך- אפשר לדבר. בשקט, בלי לחץ, רק לבדוק אם יש דרך ללכת בה יחד.

אפשר לכתוב לי כאן

עד אז- בקשה אחת אישית ממני: כשאת מרגישה- גם אחרים מרגישים, והעולם שלנו צריך את זה יותר מתמיד. אל תוותרו על לספר את האמת שלכם.

ברגע אחד- יש סיפור שלם.