כשהמילים הולכות לאיבוד: כתיבה אינטואיטיבית כמרחב לפגוש את מה שמתחת לפני השטח

יש רגעים בחיים, שלנו וגם בחיי המטופלים שלנו, שנדמה שהגענו ל"איבוד". לא תמיד באופן דרמטי- לפעמים זו פשוט תחושה עמומה של תקיעות, בלבול, עומס או ריק. המחשבות רצות, השאלות מתרבות, והניסיון “להבין מה קורה פה” רק מגביר את הסחרור.

בתרבות שמקדשת ידיעה, בהירות והחלטיות, חוויית ה"אני לא יודע" נחווית לעיתים ככישלון. אבל מה אם האיבוד הזה אינו תקלה אלא שער? מה אם דווקא שם, במקום שבו אין תשובות ברורות, מתחיל מגע עמוק יותר עם מה שחי בנו מתחת לפני השטח של התודעה? שמכוון אותנו מבפנים אל עבר דיוק, אותנטיות וריפוי?

אחת הדרכים הפשוטות והעמוקות לפגוש את המקום הזה היא כתיבה אינטואיטיבית.

למה דווקא כתיבה?

רובנו משתמשים במילים כדי להסביר, לסדר, לשכנע או להגיע למסקנות. כתיבה אינטואיטיבית פועלת אחרת לגמרי.

זו לא כתיבה כדי להבין, אלא כתיבה כדי לאפשר למה שכבר קיים להתגלות.

כאשר אנחנו כותבים בלי תכנון מוקדם, בלי לוגיקה ובלי מטרה להגיע ל"תובנה" אנחנו עוקפים את השכבה המוכרת של החשיבה ופוגשים אזור אחר בתודעה- אזור שמתוכו מגיחה, לפעמים בין השורות, החוויה עדיין גולמית, לא מנוסחת, לפעמים אפילו סותרת.

במקום לשאול "מה אני חושב על זה?" אנחנו שואלים: "מה מבקש להיכתב עכשיו?”

איבוד כמקום שמזמין לביטוי והקשבה

תחושת איבוד היא קרקע פוריה לכתיבה אינטואיטיבית. לא כי צריך "לפתור" אותה, אלא כי היא כבר מדברת, רק לא במילים מסודרות. במקום להילחם בבלבול או למהר להיחלץ ממנו, אפשר להזמין אותו אל הדף.

לתת לו, לנו- מקום.

איך עושים את זה?

אין דרך אחת נכונה, אבל הנה הצעה בסיסית שתוכלו ליישם עם עצמכם ומתוכה גם עם מטופלים, גם אם אין לכם רקע בשילוב כלים יצירתיים בטיפול:

1. מצא רגע של שקט יחסי. לא שקט מושלם- שקט שמספיק לכרגע.

2. קח דף או פתח מסמך, וכתוב בלי לעצור, בלי למחוק, בלי לערוך, בלי לשפר ניסוחים.

3. אפשר להתחיל ממשפט פתיחה פתוח, למשל:

   • “אני מרגיש אבוד כש…”

   • “משהו בי לא יודע לאן ללכת…”

   • “אם האיבוד הזה היה קול, הוא היה אומר…”

4. תן למילים לזרום גם אם הן מבולבלות, חוזרות על עצמן, סותרות. זה לא סימן שמשהו לא עובד- זה סימן שאתה נוגע בשכבה חיה.

לא לנסות להבין "מה נכון"- להקשיב לטון

אחרי הכתיבה, אין צורך למהר לנתח. במקום לשאול "מה זה אומר?" אפשר לשאול שאלות עדינות יותר:

• איזה טון עולה מהטקסט?

• אילו מילים חוזרות שוב ושוב?

• האם יש דימוי, צבע, תנועה או תחושה שמופיעים בין השורות?

• איפה הגוף מגיב כשאני קורא את זה?

לעיתים המשמעות לא מופיעה כתשובה אלא כתחושת הקלה, התרחבות, או פשוט פחות עומס.

כתיבה כמעבר מניסיון להבין לנוכחות

כתיבה אינטואיטיבית אינה כלי לפתרון בעיות. היא מרחב של מפגש.

מפגש עם חלקים שעדיין לא יודעים מי הם, שעדיין לא מוכנים להחלטות או לכיוון ברור, אבל כן מבקשים שיראו אותם.

במובן הזה, הכתיבה לא “מוציאה אותנו מהאיבוד”- היא מאפשרת לנו להיות בו בלי להיעלם.

ולפעמים, זה בדיוק מה שמאפשר לתנועה חדשה להיוולד.

איבוד אינו מצב קבוע, אבל גם לא משהו שצריך למהר לעבור דרכו.

כשנותנים לו מקום דרך כתיבה, משהו בתודעה מתרכך. הקשרים הפנימיים משתנים, והדרך, גם אם עדיין לא ברורה, יכולה להרגיש פחות מאיימת.

אנחנו לא תמיד מוצאים את הכיוון דרך חשיבה. לפעמים אנחנו כותבים את עצמנו אליו.

לאט, מבפנים, מילה אחרי מילה.