ייאוש, סבל ומשמעות: מעבר לאשמה

ייאוש עמוק נולד לא פעם מתוך תפיסת עולם נפוצה בזמננו: הרעיון שכל מה שקורה לי בחיים נמצא בשליטתי ונתון לבחירתי המלאה.

מצד אחד, יש בה אמת חשובה- ההכרה בכך שיש לנו השפעה על חיינו, על הבחירות שלנו, על האופן שבו אנו מגיבים למה שקורה לנו. בלי ההכרה הזו אדם עלול לחוות את עצמו כקורבן מוחלט של נסיבות חייו.

אבל מצד שני, יש באמונה הזאת גם מלכודת כואבת: הרעיון שאני יכול, צריך ו“אמור” לשלוט לחלוטין בעצמי ובעולמי.

כשמאמינים בבחירה מוחלטת, המציאות הופכת לבית משפט: מה שהצליח- בזכותי.מה שלא הצליח- באשמתי.

וזו תפיסה אכזרית במיוחד, בהתחשב בעובדה פשוטה אחת: האדם הוא ברובו לא-מודע.

באותן שנים האמנתי שאני אמור לבחור את מחשבותיי, להפוך אותן ל“חיוביות”, לשלוט ברגשותיי ולפעול תמיד בהתאם למה ש“נכון”. וכשלא הצלחתי- כשהביקורת העצמית צעקה עלי, כשהעצב החרדה והכעס הציפו, כשלא פעלתי כפי שהבטחתי לעצמי- לא ראיתי מורכבות ואנושיות, ראיתי כישלון.

אם אני זה שאמור לשלוט במחשבות, ברגשות ובפעולות שלי, ואני עדיין סובל, חרד או מדוכא –אז מי אשם?

וכשאין אשמים בחוץ, והאדם מאמין שהוא יוצר את כל המציאות שלו- הוא הופך לשופט ולתליין של עצמו.

כשאדם מאמין שאין דבר גדול ממנו, שאין ממד נסתר, שאין עומק שמעבר למה שהוא מבין- הוא מצמצם את עצמו בלי לשים לב. לא מתוך רוע, אלא מתוך בלבול. הוא מצפה מעצמו לדעת, להבין, לשלוט- גם במקומות שבהם החיים עצמם פועלים בעומק שעדיין אין לו שפה. בשלב מסוים הבנתי שמשהו בתפיסה הזו חסר. לא במובן הדתי, ולא מתוך חזרה למסגרות שמכתיבות איך צריך לחיות- אלא ברמה הקיומית.

לא כל סבל הוא תוצאה של טעות. לא כל קושי הוא כישלון. לא כל כאב הוא משהו שהיה אפשר “למנוע אם רק הייתי עושה אחרת”.

דווקא ברגעים שבהם אין תשובה ברורה, שבהם לא מובן “למה זה קורה”, מתגלה עד כמה העמדה שלנו כלפי הסבל משפיעה על האפשרות לתנועה. כאשר כל קושי נתפס כהוכחה שמשהו בי לא עובד, המרחב נסגר, וכאשר הסבל נתפס כאות לכך שיש כאן משהו שעדיין לא קיבל הקשבה, לא קיבל מילים, לא קיבל מקום- נפתח מרחב אחר.

לא מרחב של פתרון מהיר, אלא של חקירה.

במרחב כזה, המשמעות אינה משהו שמסבירים לאדם מבחוץ, וגם לא משהו שמלבישים עליו. היא נולדת מתוך הקשבה למה שכבר פועל בו, לעיתים מתחת לפני השטח, לעיתים דרך הגוף, דרך חוויה, דרך תמונה פנימית שעדיין לא התארגנה לכדי סיפור מילולי.

החושך אינו תקלה, הוא אזור שבו עדיין אין בהירות.

בתהליך ריפוי לא מתחילים מהתשובה- אלא מהשאלה. לא ממה שצריך להיות, לפי אמות מידה חיצוניות אלא ממה שמבקש להתגלות מבפנים.

מה שקורה לך הוא באחריותך, אך אינו באשמתך, גם לא באשמת אחרים, והוא לא בהכרח תוצאה של כישלון אישי.

יש לך השפעה על חייך- אך היא אינה פועלת רק במשוואות פשוטות של סיבה ותוצאה. פועלים בכולנו כוחות עמוקים יותר, לא-מודעים, חלקם נבנים לאורך חיים שלמים.

וכאשר יוצאים ממרחב שמתבונן רק על הקונקרטי ומאשים דרכו- את עצמנו או את האחר- נפתח מרחב שבו משמעות אינה תשובה סגורה, אלא תהליך חי. מרחב שבו ניתן ללוות אדם לפגוש את מה שכבר נמצא בו, ולעזור לזה לקבל צורה, מילים ועמדה חדשה מול החיים.

ושם, לאט לאט, חוזרת התקווה.