מה אני רוצה? בין רצון, פחד והלא־מודע

על עמימות, רצון והלא־מודע

יש אנשים שעבורם השאלה “מה אני רוצה?” פשוטה יחסית.התשובה עולה בהם בבהירות, והכיוון ברור.

אבל יש גם אנשים שעבורם השאלה הזו מורכבת, מבלבלת, ולעיתים אפילו מכאיבה.

אם נדמה לך שאצל אחרים זה תמיד ברור יותר- חשוב לי לומר כבר בהתחלה: זה לא אומר שמשהו בך מקולקל.

התרבות שלנו לימדה אותנו להאמין שאדם בוגר אמור לדעת מי הוא, מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. כשזה לא קורה, קל מאוד להתחיל להאשים את עצמנו:

"אולי אני מפחדת מדי."

"אולי אני לא מספיק מחויבת."

"אולי אני פשוט לא יודעת להחליט."

אבל ייתכן שהקושי לדעת מה אנחנו רוצים אינו תקלה, אלא ביטוי למורכבות פנימית עמוקה. לא כל תודעה פועלת באותה צורה. יש אנשים שעבורם הרצון נגיש וברור, ויש אחרים שעבורם הוא עטוף בשכבות של ספק, פחד, וקונפליקט פנימי.

לעיתים הרצון שלנו אינו חסום בגלל חוסר מודעות, אלא דווקא בגלל עודף מודעות. מחשבות רבות, ניתוחים חוזרים, ניסיון “להבין את עצמי עד הסוף”- כל אלה יכולים להרחיק אותנו מהתחושה הפשוטה של מה נכון לי עכשיו.

חשוב לי לדייק כאן נקודה עדינה: לא תמיד הפחד שמטשטש את הרצון הוא הפחד שאנחנו כבר מכירים. אפשר להבין רציונלית “ממה אני מפחד”, ועדיין להיתקע באותה עמימות. הבנה שכלית היא לפעמים רק קצה הקרחון.

הנפש שלנו אינה מדברת רק בשפה של מילים ומחשבות. חלקים עמוקים בתוכנו פועלים בשפה אחרת- של תחושות גוף, דימויים, משיכות ודחיות לא מוסברות. כשאנחנו מנסים למצוא את הרצון רק דרך חשיבה, אנחנו נשארים באזור המוכר לנו, באזור המודע.

אבל הרצון האותנטי, זה שלא מוכתב מציפיות חיצוניות או מפחדים ישנים, לעיתים נמצא עמוק יותר- באזור הלא־מודע. זה לא אומר שאין בנו רצון.ז ה אומר שהוא עדיין לא קיבל צורה שנוכל לזהות.

העמימות עצמה היא רמז. הבלבול הוא לא אויב- הוא סימן לכך שמשהו בתוכנו עדיין מחפש דרך לבוא לידי ביטוי.

וכשאנחנו מפסיקים להאשים את עצמנו על כך שאנחנו “לא יודעים”, ומסכימים לפגוש את השאלה ממקום סקרן ורך יותר- נפתח מרחב שבו משהו חדש יכול להופיע.

לא תמיד כתשובה חדה.

לפעמים ככיוון,

לפעמים כתחושה,

ולפעמים כצעד קטן ראשון.