לפעמים המחשבה לא יודעת להגיע לשם

מי שחווה בחייו את ההרגשה שהוא כלוא בתוך עצמו, הוא גם מי שמכיר מקרוב את הכמיהה להשתחרר מתוך עצמו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה פגשתי עבודה עמוקה עם דמיון. המורה שלי הסתכלה עלי ואמרה: "עמית, זה נראה כאילו חזרת למים עמוקים שאתה כבר מכיר היטב." וזאת הייתה הפעם הראשונה שלי.

באותם ימים עוד לא ידעתי להסביר במילים את מה שאני מבין היום, אבל משהו בי זיהה מיד שהמפגש הזה שונה מכל מה שהכרתי קודם. לא כי הוא "הסביר" אותי טוב יותר, אלא כי הוא פתח דלת למקומות בתוכי שהמחשבה הרגילה פשוט לא ידעה להגיע אליהם.

הרבה אנשים שאני פוגש הם אנשים שמבינים את עצמם מאוד. הם יודעים לנתח את הדפוסים שלהם, לזהות פחדים, להסביר מאיפה הכול התחיל- ועדיין משהו נשאר תקוע. כאילו האדם מסתובב שוב ושוב באותם חדרים פנימיים, עם אותן מחשבות, אותן מסקנות ואותן תחושות של "עוד מאותו הדבר".

במשך שנים ניסיתי להבין למה זה קורה. לאט לאט התחלתי לראות שלמחשבה יש גבול.

המחשבות שלנו יודעות להסביר, לפרש, לנתח. הן יודעות לקחת את מה שכבר מוכר לנו ולסדר אותו מחדש בעוד ועוד צורות. אבל לפעמים דווקא הניסיון להבין הכול דרך החשיבה המודעת משאיר אותנו בתוך אותו מבוך.

ומתחת למילים, מתחת להסברים התבניתיים שאנחנו שומעים במחשבות שלנו- יש עולם שלם של דימויים.

לפעמים זה מופיע כתמונה, לפעמים כדמות, לפעמים כמקום, חיה, צבע, תנועה או תחושה שקשה בכלל להסביר במילים.

ובהתחלה זה נשמע מוזר לרבים מאיתנו, כי גדלנו בעולם שמלמד אותנו לסמוך בעיקר על החשיבה המילולית. אבל אם עוצרים רגע להסתכל- בני אדם ציירו על קירות מערות הרבה לפני שלמדו לכתוב מילים. גם בחיים עצמם, קודם יש חוויה, ורק אחר כך אנחנו נותנים לה שם.

וכך גם בנפש.

שער קטן על מקום חדש

לפעמים דווקא הדימוי יודע משהו שהמחשבה עוד לא יודעת. אני לא מדבר על דמיון מודרך שמטרתו רק הרגעה או "לחשוב חיובי". יש מקום לדברים האלו, אבל העבודה שאני מדבר עליה היא מפגש חי עם העולם הפנימי. עבודה שמושפעת מאוד מדרכו של קרל יונג, ומההבנה שיש בתוכנו חלקים עמוקים שלא מדברים בשפה של רעיונות- אלא בשפה של סמלים, תמונות וחוויה.

לאורך השנים פגשתי שוב ושוב אנשים שישבו שנים בתוך מאבק עם עצמם. אנשים שניסו להשתנות דרך כוח, דרך ביקורת עצמית, דרך עוד מחשבה ועוד ניסיון "לפתור" את עצמם. ואז, ברגע מסוים, הופיע דימוי, ופתאום משהו התרכך.

לא כי מישהו שכנע אותם לחשוב אחרת, אלא כי משהו עמוק יותר התחיל לזוז מבפנים.

גם אצלי זה היה כך. הדימויים שפגשתי לאורך השנים לימדו אותי דברים שלא ידעתי לומר לעצמי לבד. הם פתחו בי מחשבות חדשות, אבל יותר מזה- הם פתחו בי אפשרות חדשה להרגיש את עצמי. פחות כמו אדם שנלחם בעצמו, ויותר כמו אדם שמתחיל להקשיב למשהו חי בתוכו.

לפני כמה שבועות העברתי תרגול קצר מתוך העבודה הזאת. האמת? פחדתי שזה יהיה קטן מדי. פשוט מדי.

אבל אחר כך התחילו להגיע ההודעות. אנשים כתבו לי שמשהו זז, שמשהו נפתח, שמשהו בתוכם הפסיק להיאבק לרגע.

וזה אולי הדבר שאני ממשיך לפגוש שוב ושוב בדרך הזאת: לפעמים שינוי לא מתחיל מזה שאנחנו מצליחים לחשוב אחרת.

לפעמים הוא מתחיל מזה שאנחנו פוגשים בתוכנו משהו שעוד לא קיבל מקום.

יונג כתב פעם שהדרך היחידה החוצה היא מבפנים ודרך.

אני לא חושב שיש דרך אמיתית לעקוף את המבוך האנושי התודעתי. אבל אני כן יודע שלפעמים, דווקא כשעוצמים עיניים ומסכימים לפגוש דימוי אחד אמיתי- נפתח בתוכנו שער קטן אל מקום חדש.

ואולי בגלל זה, גם אחרי כל השנים האלו, אני עדיין מוצא את עצמי שוב ושוב קד קידה בפני החיים.

בפני האפשרות שמתחת לכל הפחדים, ההגנות והמעגלים הסגורים- עדיין מחכה בנו משהו חי., בריא, יודע-

כזה שאפשר לסמוך עליו, לא משנה מה.