חמלה עצמית-מיומנות נרכשת, לא תכונת אופי מולדת

אני שם לב שרבים מאיתנו מסתכלים על חמלה עצמית כאילו היא איזו תכונת אופי מולדת: יש כאלה שנולדו רכים ועדינים לעצמם, ויש כאלה שפשוט לא. האמת היא שלכל אחד יש נטיות אישיותיות כאלה ואחרות אבל חמלה עצמית היא לא משהו שנולדים איתו, אלא מיומנות שאפשר ללמוד ולפתח- במיוחד עבור מי שמרגיש תקוע בתוך ביקורת עצמית, חרדה או קושי במערכות יחסים.

החיים שלנו מלאים בסיטואציות שמעוררות את הקול הביקורתי: בן זוג שמעיר הערה, חברה שלא מחזירה הודעה, קולגה או חבר ששוב ושוב מקטין אותנו. במצבים האלה, אנשים שנוטים לביקורת עצמית ולקיחת אחריות מוגזמת על היחסים, רגילים להלקות את עצמם: “מה אמרתי לא בסדר?”, “למה אני תמיד כזה חלש?”, “אני אשם שהקשר מתרחק”. הביקורת מרגישה טבעית, כאילו זו הדרך “לקחת אחריות”. אבל בפועל היא משאירה אותנו מוצפים, מתביישים ומתרחקים גם מעצמנו וגם מהאנשים סביבנו.

כאן נכנסת החמלה העצמית. חמלה עצמית לא אומרת לוותר לעצמי, להתמסכן או להמציא תירוצים. היא אומרת לעצור ולפגוש את מה שאני מרגיש בעיניים אחרות- בעיניים שמבינות את המורכבות האנושית שלי. במקום להאמין אוטומטית שאני “לא בסדר” או צריך לתקן בי משהו אני שואל את עצמי:

מה באמת קשה לי פה?

מה הפצע שלי שנלחץ?

ואיך הייתי מתייחס לחבר טוב שהיה מרגיש אותו דבר?

חמלה עצמית- מיומנות שאפשר לפתח

כמו כל מיומנות, בהתחלה זה דורש יותר תשומת לב ועלול אפילו להרגיש לא טבעי, למרות שזה הדבר הכי טבעי לתמוך בנו כשכואב לנו. אחרי שנים של שיפוטיות, לפעמים חיים שלמים, פתאום לעצור ולהגיד לעצמי “זה הגיוני שקשה לי” נשמע כמעט מוזר. אבל עם הזמן מתרחש שינוי: הגוף נרגע, המתח הפנימי משתחרר, ואני מגלה שבתוך החמלה יש הרבה יותר כוח ותבונה ממה שחשבתי.

במערכות יחסים זה משמעותי במיוחד. כשאני מצליח להיות חומל כלפי עצמי, אני לא עסוק בלתקוף את עצמי מבפנים- אני פנוי יותר להיות נוכח באמת מול האחר. במקום להתרחק או להסתגר מתוך בושה, אני יכול לתקשר, לבקש, להסביר מה עובר עליי.

עבור מי שעובד עם אנשים- מטפלים, מנחים ומלווים, לחמלה עצמית יש משמעות רחבה עוד יותר. האופן שבו אני פוגש את הקושי שלי, את הביקורת שבי ואת המקומות שבהם אני מרגיש “לא מספיק”, הופך עם הזמן לאופן שבו אני מחזיק קושי גם אצל אחרים. אם בתוכי פועל קול שממהר לתקן, לדחוף, להסביר או לדרוש שינוי- הקול הזה ימצא את דרכו גם למרחב הטיפולי.

ככל שאני מפתח בתוכי יכולת לשהות עם כאב בלי למהר לסגור אותו, להכיר בפגיעות בלי לבטל אותה, ולהציע הבנה במקום שיפוט– אני נעשה אדם שיכול ללמד את זה גם לאחרים.

במובן הזה, חמלה אינה רק משהו שאנחנו מדברים עליו בטיפול- היא מיומנות שאנחנו מגלמים, ומתוכה אחרים לומדים איך אפשר להתייחס לעצמם אחרת.

חמלה עצמית היא מיומנות נרכשת, והבשורה הגדולה היא שכל אחד יכול לפתח אותה. זה לא עניין של אופי חלש או חזק, אלא של אימון. בכל פעם שאנחנו עוצרים לרגע, מזהים את הביקורת הפנימית, ובוחרים להחליף אותה בהקשבה עדינה יותר, בנקודת מבט אמפתית יותר שמקבלת את הקושי שלנו כרגע אבל גם פחות מזדהה איתו- אנחנו מתרגלים חמלה.

ככל שמתרגלים יותר, היא הופכת להיות לא רק תגובה רגעית, אלא דרך חיים: דרך שמפחיתה חרדה וביקורת עצמית, מקרבת אותנו לעצמנו ומאפשרת לנו להרגיש קרובים יותר גם לאנשים שאנחנו אוהבים.

אם תרצה לבחון עד כמה חמלה עצמית כבר קיימת בחיים שלך, עצור לרגע ושאל את עצמך: כשהיה לי קשה בפעם האחרונה, כשהרגשתי שמשהו "נשבר" בי, האם דיברתי לעצמי כמו לחבר טוב, או כמו לשופט נוקשה?

השאלה הזאת יכולה להיות הצעד הראשון שלך ליצירת שיח פנימי חדש- חומל, מרפא ומקרב.

במסגרת "הבית הנושם" אנו מנחים מטפלות ומטפלים בתהליך של פיתוח חמלה עצמית ויחסים פנימיים מיטיבים, לא כעבודה “על האישי” במנותק מהמקצוע, אלא כחלק ישיר מהאופן שבו הם פוגשים אחרים.

העבודה אינה מכוונת להפוך למישהו אחר או “מתוקן יותר”, אלא להעמיק את היכולת לשהות עם קושי, פגיעות ומורכבות- כך שניתן יהיה להחזיק אותם גם במרחב הטיפולי, בלי למהר לסגור, לפרש או לפתור.

מתוך היחסים שאנחנו מפתחים עם עצמנו, מתגבשת גם הדרך שבה אנו מלווים תהליכי ריפוי של אחרים.

אם הקול הביקורתי מוכר לך ועולה בך רצון לטפח יותר רכות, הבנה וחמלה כלפי עצמך- אפשר להמשיך ולפגוש את זה בקצב שמתאים לך.