הקול הביקורתי כשער לריפוי עמוק

כנראה שכולנו מכירים את הקול הזה מבפנים. הקול שמופיע פתאום ואומר:

“למה אמרת את זה, עכשיו יצאת טיפש.”

“מתי תלמד לסתום את הפה?”

“ברור שהוא יתרחק ממך. מי ירצה להיות עם מישהי שמתנהגת ככה?”

“אתה תמיד הורס קשרים בסוף. אין סיכוי שמישהו באמת יישאר.”

הקול שמתקיף, שמפגין, שמעורר בושה ואשמה, שמחזיק נגדנו סיפור שלם על מי שאנחנו ועל מה שלא בסדר בנו. לעיתים הוא מרגיש כמו כתב אישום פנימי שאין ממנו מוצא. הוא יכול כל כך להכאיב, שלרוב הוא שולח, אותנו ואת המטופלים שלנו, לדפוסים על הרצף שבין שליטה להימנעות- לברוח ממנו, לנסות להשתיק אותו, לנתק את הרגשות שהוא מציף או להתווכח איתו שוב ושוב במחשבות בלופים אינסופיים של מאבק פנימי.

מה אם הוא לא שם כגורם מפריע, אלא כשער לשלום פנימי עמוק יותר?

הקול הביקורתי כמנגנון לא־מודע

הקול הביקורתי הוא מנגנון הישרדותי מוקדם. ברוב המקרים הוא התגבש בילדות מתוך חוויות של דחייה, השפלה, חסך או חוסר ביטחון ביחסים. בזמן אמת הוא שימש דרך לשמור על קשר, להימנע מסכנה רגשית, לא להיחשף יותר מדי.

במערכות יחסים– שם הפצעים העמוקים ביותר שלנו מתעוררים – הקול הזה מנסה לפעול מהר במיוחד: להזהיר, לצמצם, לסגור, למנוע כאב.

עם השנים הוא אולי כבר נשמע פחות בוטה מבעבר. לעיתים הוא לובש צורה “הגיונית” ומנומקת:

“לא כדאי להיחשף עכשיו”

“עם כל הכבוד לרגשות, צריך להתקדם.”

“אם תראה חולשה, זה יפגע בקשר.”

וכך הוא ממשיך לפעול– לא כקול רע, אלא כקול שמאמין שהוא שומר עלינו, אבל גובה מחירים, לפעמים כבדים במיוחד.

כשההגנה כבר לא מותאמת

הבעיה היא שההגנה הזו מבוססת על חוויות עבר, בעוד שבכאן ועכשיו, ברוב המקרים, איננו באמת בסכנה.

הקול הביקורתי פועל מתוך זיכרון לא־מודע, אבל משפיע על הבחירות שלנו בהווה.

כך קורה שבמקום להגן, הוא יוצר ריחוק: מעצמנו, מאחרים, ומהאפשרות להיות בקשר חי ומדויק. הוא מגביר הימנעות, חרדה ולופים של בושה.

ולעיתים, אכן יש אמירה פוגעת או יחס לא מיטיב במציאות. אבל אנחנו לא מגיבים רק למה שנאמר עכשיו –אלא בעיקר למה שנלחץ בפצע הישן.

מילה אחת הופכת לסיפור כולל.רגע אחד נחווה כהוכחה מוחלטת:

“זה תמיד ככה.”

“אני לא שווה.”

“אי אפשר באמת לאהוב אותי.”

מכאן יכולה להיפתח בחירה

כאן נפתח מרחב עדין אך משמעותי: היכולת לעצור ולשאול –

כמה ממה שאני מרגיש עכשיו שייך למה שקורה כאן, וכמה שייך למה שחוויתי פעם?

האם הבושה והאשמה שעלו הן תגובה מדויקת לרגע הזה, או הדהוד של פצע שמבקש הכרה?

עצם השאלות האלו כבר יוצרות רווח. לא פתרון מהיר– אלא רווח של מודעות. וברווח הזה מתחילה להתרחב חירות הבחירה.

אני לא חייב להאמין לכל מה שהקול הזה אומר לי. אני יכול להקשיב לו, להבין מה הוא מנסה לשמור, ללמוד מהחוכמה שלו מה שמתאים, ובמקביל לפגוש בתוכי קולות נוספים- קולות שמבינים, שמאפשרים להחזיק מורכבות, שמאפשרים העזה וקרבה.

עמדה שיש לה משמעות גם בטיפול

האופן שבו אנחנו מתייחסים לקול הביקורתי בתוכנו אינו עניין אישי בלבד. זו עמדה, והעמדה הזו מוקרנת ישירות אל תוך המפגש הטיפולי.

מטפל שלמד להילחם בקולותיו הפנימיים, ייטה, לפעמים גם בלי לשים לב- להילחם בחלקים דומים אצל מטופליו. מטפל שממהר להשתיק בושה פנימית, יתקשה לשהות עם בושה שעולה בחדר. לעומת זאת, היכולת לפגוש קול פנימי מתוך סקרנות וחמלה, מאפשרת להחזיק גם את עולמו הפנימי של האחר, בלי למהר לפרש, לתקן או לסגור.

כך העבודה עם הקול הביקורתי הופכת לא רק לתהליך של הקלה, אלא לביסוס שפה טיפולית חיה: שפה שמזהה את הלא־מודע, מרווחת בינו לבין הפעולה, ומרחיבה חופש בחירה.

לא לעקור– אלא להבין

קל להאמין שאנחנו צריכים לעקור את הקול הביקורתי, להתעלם ממנו או “פשוט להיות חיוביים”. אבל מתחת לביקורת מסתתר רצון עמוק לביטחון.

כשאנחנו לומדים להקשיב לו לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה, משהו מתארגן מחדש: פחות בושה, פחות אשמה ויותר יכולת להיות בקשר אינטימי– עם עצמנו ועם אחרים.

אם הקול הזה מוכר לך,ואם משהו כאן נגע במקום רגיש,אפשר לפגוש את זה בקצב שנכון לך.

בבית הנושם אנו מלווים מטפלים בתהליכים אישיים וקבוצתיים של היכרות עם הקולות הפנימיים –לא כדי להשתיק או “לתקן”, אלא כדי להבין את פעולתם הלא־מודעת ולהעמיק את היכולת לשהות, לראות לעומק ולהחזיק תהליך– מבפנים החוצה.

אפשר לקרוא עוד בספריית ההשראה, לפנות אלינו לשיחה, או פשוט להישאר רגע עם מה שעלה. לעיתים, זה כבר תחילתו של שינוי.

הקול הביקורתי שלפעמים משתיק אותנו יכול להיות גם השער שלנו לחופש ביטוי חדש