מחשבות על אשמה וחמלה כנתיב לשינוי

תתבונן במצב שלך בחמלה אמהית-

אתה לא אשם.

אתה לא אשם שקשה לך. אתה לא אשם שאתה מרגיש את העצב העמוק הזה, את הבלבול והספקות העצמיים. אתה לא אשם. אתה לא אשם בזה שהחיים סותרים את עצמם, אתה לא אשם שבחיים זה לא כמו באגדות עליהן גדלנו. אתה לא אשם בכעס ובחרדה. אתה לא אשם ש"איבדת את זה", אתה לא אשם בזה שאתה מרגיש שוב שהלכת לאיבוד.

אני לא אומר לך את המילים האלו רק כדי שתרגיש טוב. אני יודע שלפעמים כשמרגישים ממש חרא זה אפילו יכול קצת להפחיד להאמין שזה לא באשמתנו, אולי אם נאמין בזה מדי אז לא ננוע, לא ננסה, אולי נתייאש.

אבל מה אם זה דווקא הפוך?

מה אם האשמה עצמה, על איך שדיברת, על איך שהתנהגת, על מה שיצא ממך- מה אם דווקא היא זאת שמקבעת אותך באותו המקום?

מה אם דווקא החמלה לעצמך היא זו שתעזור לך לנוע אל עבר מקום שלם יותר, בטוח יותר?

אתה לא אשם בזה שאתה נוטה להאמין שאתה אשם. בני אדם לא נהיים עצמם ככה סתם, תמיד יש לזה שורשים עמוקים, פיזיולוגיים, פסיכולוגיים, רוחניים. אתה לא אשם בטראומות שלך, באיפה שגדלת ובמה שעשית כדי לשרוד.

כולם מרגישים אשמים לפעמים. בעולם שבו רוב האנשים נוטים להאמין, למשל, שצריך לשלוט במחשבות והרגשות, דבר שנוגד את הטבע כפי שהוא, קל להתבלבל ולהאמין שוב שמה שקרה הוא באשמתך. הרי ספגת את האמונה הזאת שוב ושוב ושוב במהלך חייך, לפעמים, אפילו לפני שבקעת אל העולם.

אתה לא אשם במחשבות שלך, אתה לא אשם ברגשות שלך. אתה לא אשם במחלות שלך, וגם לא בקשיים שלך לתפקד בעולם הממשי. בעולם שמקדש תפקודיות, קל לפעמים להתבלבל ולמדוד את עצמנו לפי כמה עשינו, כמה הספקנו ואיזה תוצאות השגנו- או לא. 

מה אם הסיפור הוא בכלל לא על התוצאה אלא על הדרך? מה אם ההצלחה שלך לא תגיע ברגע אחד, אלא היא אוסף של רגעים קטנטנים של שינוי, של התגבשות והתבהרות?

מה אם האשמה לא כאן כדי לגרום לך להתייסר ולשנות את דרכיך אלא כדי להאיר את צורת המחשבה שמעוררת את האשמה? 

מי שמאמין שעליו להיות בשליטה על הכעס שלו, על החרדה שלו, על העצב שלו, על הדפוסים הפוגעניים שלו- עשוי להתאכזב מעצמו שוב ושוב (ומאחרים), ולהאמין שצריך להפעיל על עצמו כוח כדי להשתנות. בעולם שמקדש הגיון על פני רגש וכוח על פני אמפתיה- אתה יכול לחבק את עצמך לרגע ולהזכיר לך כמה זה טבעי שגם אתה מתבלבל לפעמים ומאמין שאם תרדה בעצמך אתה תהיה טוב יותר ויהיה לך טוב יותר. 

איזה טוב יכול לצמוח מדיכוי עצמי? משליטה ונוקשות כלפי עצמך? מפיצול בין "רגשות חיוביים" ל"רגשות שליליים"?

איזה טוב יכול לצאת מלבקר את עצמך שוב ושוב על זה שהיית אמור לפעול אחרת, על פני להכיר במציאות- ככה פעלת, ולחפש את נקודת המבט שמבינה אותך, שרואה אותך, שמכבדת את מה שהרגשת?

ציפיות גבוהות מדי עלולות להביא לקריסה נפשית. בחברה שמקדשת הישגיות ומצויינות, קל לפעמים להתבלבל ולהאמין שהנפש שלנו היא יעד שצריך לכבוש. 

מה אם הנפש היא לא יעד- אלא תהליך?

מה אם לא "היית אמור" להגיע כבר לשומקום מלבד המקום בו אתה כרגע- מה אם אתה ואני והם ואנחנו- כולנו יצורים בהתהוות והשתנות וגדילה מתמדת?

אתה לא אשם במחשבות שלך, את לא אשמה ברגשות שלך, אנחנו לא אשמים בתגובות האוטומטיות שלנו שנרשמו בגוף משחר היותנו ובוקעות ממערכת העצבים ללא שליטתנו. אנחנו לא אשמים, אנחנו כן אחראים. אחראים לגלות את הדרכים בהם אנחנו מגבירים סבל אצלנו ואצל אחרים, ולפתח את המיומנויות שלנו להפחית סבל, אצלנו ואצל אחרים. אחראים לזהות את צורות המחשבה המייסרות האלו, שמתווכחות עם המציאות, עם מי שאנחנו באמת, ולחפש ולגלות נקודות מבט חדשות, חומלות יותר כלפינו וכלפי העולם.

בעולם של מלחמות- אין דבר שאנחנו יותר זקוקים לו כרגע מאשר שלום- בתוכנו, עם האחר, עם העולם- כפי שהוא, לא כפי שמישהו או אפילו אנחנו חשבנו שהוא אמור להיות. 

אבל כדי לשנות את הקיים- צריך קודם כל להכיר בקיים.

האשמה מרחיקה משם, זאת החמלה שמאפשרת לקיחת אחריות, זאת היא שמקרבת.

אם אתה או את מזדהה עם המילים, אני רוצה להציע לך התנסות קצרה- 

כתוב באופן חופשי ואינטואיטיבי רשימה של "כל הדברים שאני מרגיש אשם בגללם". 

לצד כל אחד כתוב מה "הדבר שציפיתי שיקרה ולא קרה/הדבר שציפיתי שלא יקרה וקרה"

ואז כתוב- מהי תפישת העולם שאפשר לזהות מתחת לאכזבה הזאת שלי מעצמי/מהעולם?

ושים על זה סימן שאלה. 

למשל:

"אני מרגיש אשם על זה שאני לא מתקדם עם כתיבת הספר שלי "- 

הדבר שציפיתי שיקרה הוא שאסיים כבר את הספר וזה לא קרה

תפישת העולם שאני מזהה- כשאני אומר שמשהו צריך לקרות- הוא צריך לקרות! (האמנם? ככה זה תמיד בחיים?)

צורות מחשבה נוקשות מדי מספרות על אשמה, על נוקשות כלפי עצמנו ועל צמצום של מי שאנחנו. תרשה לעצמך לשחק עם המחשבות, עם השאלות והתשובות שהן מביאות- ותרחיב את האפשרות שלך לגמישות והשתנות.

זה, הסקיל שאנחנו באמת צריכים בישראל 2025- לא עוד כוח ונוקשות, אלא רכות וגמישות.

אשמה, חמלה, שינוי