איך לרפא את הילד שלי ואותי- אחריות כגורם מרפא ביחסים

אתמול ב"מטבח המנצח MKR" צפינו יחד באורנה בנאי מספרת שהיא אמרה לאמא שלה שהיא דפקה אותה יופי בילדותה, כשגילתה שהיא לסבית ונגעלה ממנה והשפילה אותה והתנכרה, ושלפני כמה שנים היא אמרה לה משפט שהיא לא תשכח לעולם:

"סליחה אורנה, לא מילאתי את תפקידי כאמא".

היא שיתפה שהמשפט הזה ריפא אותה, וכל כך הבנתי אותה. בן הזוג שלי שם את היד שלו על הלב שלי ברגע הזה, גם הוא הבין אותה, ואותי, והדמעות זלגו לי מהלב החוצה על כל הספה.

הורים הם תמיד אלו שפוצעים את הילדים- זה טבע החיים- התינוק והילד תלויים במבוגר, לא להפך. אדם שהופך הורה לוקח על עצמו אחריות על נשמה אחרת, לא סתם אומרים שזה התפקיד הקשה בעולם.

העובדה שהורה הוא רק בן-אדם, שגם הוא סוחב איתו את השריטות והפציעות שלו מהילדות, את דפוסי ההימנעות והשליטה שהם מנגנוני ההגנה ההישרדותיים שפיתח סביב הפציעות האלו, שמגיע עם סל כלים מסויים ותמיד יודע ברגע נתון רק את מה שהוא יודע- כל אלה בעיני הן סיבות טובות וראויות לחמלה כלפי ההורים שלנו. הם באמת עשו הכי טוב שהתאפשר להם, גם כשזה לא היה מיטיב בכלל. אני לא יכול לחשוב מה היה קורה לנשמה שלי אם הייתי מאמין שהורים פוגעים בכוונת זדון, אני יכול רק לדמיין שהיא היתה מתנפצת לרסיסים. אני מאמין בכל ליבי שהאדם טוב ביסודו ושכל פגיעה מקורה בפגיעה קודמת- במוגבלות האנושית שנובעת מהגנה עצמית-נפשית וחוסר מודעות ולא בכוונת תחילה.

אבל, וזה אבל מאוד חשוב למי שרוצה לחיות מתוך אמת מקרבת ולא מתוך אשליה מרחיקה, בחתירה לחווית אהבה אמיתית שממלאת את כל הגוף והנשמה ולא בהסתפקות בתמונה של קירבה- חמלה לא אומרת היעדר הבעת אחריות, ביטול הצורך בהכרה וניתוק מרגשות לא נעימים. לנו כילדים של- היא לא אומרת שמחובתנו לסלוח ולדלג מעל הפגיעות שנפגענו ללא סליחה אמיתית והכרה אמיתית במה שקרה. לא בפגיעות של אז, ובטח לא באלו שמשתחזרות היום.

בעולם "אידיאלי" אולי יכולנו לוותר לאלו שפגעו בנו ו"פשוט להתקדם", אבל בעולם אידיאלי גם הורים לא היו פוצעים את ילדיהם.

העולם שלנו רחוק מאוד מלהיות אידיאלי למישהו מאיתנו, אין בו רק אהבה יש גם כאב, אין בו רק חיים יש גם מוות, אין רק רווחים יש גם מחירים, אין אדם או הורה שרק מיטיב- כולנו גם פוגעים כי כולנו גם נפגענו.

סליחה אמיתית, בטח בקשר של הורה-ילד היא לא "סליחה אבל גם אתה פגעת"

ולא "סליחה אבל עשיתי הכי טוב שלי"

ולא "סליחה, היה לי נורא קשה לפגוע ולא לראות את זה"

ולא סליחה שמגיעה עם ציפיה שברגע שנאמרה כל הפגיעה ותוצאותיה יעלמו כלא היו ושעכשיו "תשיב טובה" ותגרום להורה להרגיש טוב עם עצמו.

השאלה שיכולה לעזור היא מה *באמת* מניע את בקשת הסליחה-

כמיהה אמיתית לרפא את הילד שלי או קבלת אישור ממנו שאני הורה ואדם טוב?

האם אני יותר עסוק באיך הוא גורם לי להרגיש אחרי שאני פגעתי בו או באיך אני אגרום לו להרגיש אחרי שפגעתי בו?

האם אני אעז לתת למילים והרגשות והכאב שלו להיכנס לתוכי ולהרגיש את הכאב שעולה באופן טבעי ואנושי מתוך ההבנה שכל כך פגעתי בילד שלי (כי הרי מעולם זאת לא היתה הכוונה) כדי שיניע לתיקון וריפוי והגדלת האמון והאהבה או שאחסום שוב ושוב את הכאב ואברח מלהרגיש אותו דרך מניפולציות של התודעה, האשמות נגדיות, השחרה שלו כילד רע, עיוותים של המציאות שמתכחשים לעובדה הפשוטה של הטבע- אני יצרתי אותו, אני זה שבחר בו, אני זה שלקחתי על עצמי לשמור עליו מכל רע, ואני זה שגם היטיב וגם פגע. ולכן, נרצה או לא, אני לנצח אהיה הסמכות בתוך היחסים בינינו- זו שפגעה לצד הטוב שעשתה, וזו שעד שתעזוב את הגוף יש לה הזכות והיכולת לעשות תיקון ולהיות הגורם המרפא עבורו במקום בו הוא *באמת* זקוק לנתינה שלי- במקום בו פגעתי, ולהיות התרופה לפגיעה.

אחריות היא לא אשמה. מהמטפלת המדהימה שלי שמרפאת אותי בשנים האחרונות למדתי על בשרי ונפשי איך אלו שני דברים שונים. אנשים שנפגעו בילדותם לפעמים בורחים מחווית אשמה ואיתה מאחריות, כי בילדותם נוצר ערבוב בין השניים (אשמה ובושה הם שני שחקנים דומיננטיים בטראומה). לא "צריך" להרגיש אשמים אבל לצד זה לפעמים אין אלא להסכים לעבור דרך האשמה והבושה, לא לטבוע בתוכן אבל גם לא לברוח מהן- לנוע דרכן אל עבר תיקון, ריפוי- הכרה חדשה.

לבטא פגיעות מצריך לקחת סיכון- לעולם אינני יודע באמת איך יגיב זה שמולי. לכן זה ככ קשה- במעמקי הטראומה של כל אדם הדבר שהכי נפגע זה האמון והפגיעה הזאת היא שמייצרת הימנעות ממפגש וביטוי של פגיעות. פגיעות- זה לא להגיד איך אתה פגעת בי, זה להגיד: אני רואה איך אני פגעתי בך.

מנגנוני ההימנעות של התודעה תמיד יספרו סיפור שמוביל לאותו המקום- הימנעות ממפגש עם פגיעות וביטוי שלה- לזה מתכוונים כשאומרים מנגנוני הגנה- גם אם זה אומר לפגוע שוב ושוב בילד שלך. התקווה הגדולה של כולנו שאני מוצא טמונה בעובדה שבניגוד לחיות אין לנו רק אינסטינקטים הישרדותיים אלא זכינו גם בתודעה- ובכוחנו להפחית את ההשפעה של כל מנגנון שנוצר להגן עלינו ופוגע באחר, לא משנה כמה הוא חזק, בכך שנביא אליו מודעות, נחקור את איך הוא פועל, נבין את הרווחים והמחירים שלו ונפגוש את מה שמתחת לו- ובכך נרחיב את חופש הבחירה שלנו להיות יותר ויותר האדם הבריא והמבריא שאני רוצה להיות בחיים האלה ופחות זה שמבודד ונשלט בידי מנגנוני הטראומה והפציעה.

החלק המדהים הוא שריפוי הוא אף פעם לא חד צדדי- ההורה שנמנע מהכרה מלאה בפגיעה שיצר נמנע מכך כנראה כי הוא עצמו לא זכה לכך מההורה שלו, ובהבעת האחריות יש גם הזדמנות לריפוי גם עבורו בדיוק במקום בו הוא עצמו נפצע.

וכאן טמונה התקווה-

הגברת מודעות למה שמתקיים בתוכי ממוססת את החומות וההתניות הלא מודעות ותמיד תוליד הזדמנות להכרה ומתוכה לבחירה חדשה.

לכולנו יש סיכוי לתיקון וריפוי-

עד שהגוף ינשום את הנשימה האחרונה.