למה לחקור את ההגנות שלך יכול להציל את מערכות היחסים שלך?

1. בכל הגנה יש מידה של התקפה- לכולנו יש הגנות הישרדותיות אוטומטיות, ואצל כולנו הן לא מודעות עד שאנחנו מביאים לשם באופן אקטיבי מודעות. למשל- אדם יכול להתנתק מהרגש שלו בכל פעם שהוא מרגיש קצת אשם. באופן לא מודע זה הגן עליו בילדות מפני ההורים שבאופן גלוי ו/או סמוי הפילו עליו אשמה מוגזמת, והניתוק שמר עליו מלהתפרק רגשית. אבל בבגרות- קשה מאוד להיות בקשר אינטימי כשבכל פעם שאתה מפשל/דורך לאחר על הנקודות הרגישות שלו/ בן הזוג מבטא מולך צורך לא ממומש- אתה מתנתק מהאשמה ומסיר אחריות על היחסים ומפיל את האשמה על בן הזוג (כנראה באופן שדומה לאיך שההורים שלך עשו לך בילדותך). הגנה, בכל צורה שהיא, תמיד מרחיקה- במובנים רבים- לשם כך היא נוצרה- להפריד ביני לבין תוכן מאיים בתודעה.

אדם שזו ההגנה שלו עשוי להיות משוכנע לחלוטין שסתם מפילים עליו, שאין לו קשר לסיטואציה, שצריך לקבל אותו כמו שהוא והבעיה רק באחר שמולו ויבנה עוד ועוד אג'נדות שיצדיקו את מנגנון ההגנה- להתנתק מרגש של אשמה/כעס/עצב וכו- ובפועל יצרו עוד ועוד פגיעה, מרחק ובדידות. כשאנחנו מביאים מודעות באופן אקטיבי- מנסים להבין רגע, מה קרה לי פה מתחת לפני השטח, מתחת לסיפור- שם מתחיל השינוי- שם נפתח חלון חדש לבחירה חדשה. 

2. הכאב כשער לאהבה- מנגנוני הגנה תמיד נוצרו כדי להגן מפני כאב (בפועל בבגרות- הם תמיד יגבירו את הכאב כי לברוח מכאב מגביר אותו- הכחשה לכאב ראש לא מעלימה אותו היא רק מונעת מאיתנו ללכת לשתות מים, לנוח, לגשת לרופא). העניין הוא שאי אפשר להיות בקירבה אמיתית, להרגיש אהבה והתמסרות לאחר- כשאתה בבריחה מכאב. הכאב והאהבה קשורים זה בזה. כשאדם תוקף כשהוא מרגיש אובדן שליטה הוא תמיד יצור כאב שיפגע באהבה, בעוד שכשהוא ישתף בפגיעות את האחר שהוא מרגיש שהוא מאבד שליטה ובגלל זה הוא קצר או לא נעים- זה תמיד יפתח את הלב כלפיו. פגיעות מייצרת קירבה, הגנה מייצרת מרחק- ואין דרך לזהות פגיעות לא מודעת מלבד לחקור את ההגנה שנועדה לעקוף את חווית הפגיעות ולזהות את מה שיושב מתחתיה- כאב, פחד, היעדר שליטה, חוסר אונים- כל החוויות האנושיות האלה שהן חלק בלתי נפרד מיחסים קרובים עם בן אדם אחר. 

3. כולנו גם פצועים וגם בריאים- תנחשו מאיזה חלק מגיעות ההגנות? ככל שאנחנו מתנהלים מתוך הפצע שלנו אנחנו פוצעים את עצמנו ואת הסביבה, ככל שאנחנו מתנהלים מתוך החלק הבריא שלנו- אנחנו מבריאים את עצמנו ואת הסביבה. החקר של הפצע שלנו לא חייב להיות חפירות בלתי נגמרות של איך אמא כעסה עלי בגיל 3- את הפצע שלנו אנחנו יכולים לראות בכאן ועכשיו- כשאנחנו מתפרצים, מבקרים, מתנתקים, משתלטים, נמנעים, מסתגרים, מתבודדים. ככל שנביא מודעות אקטיבית לרגעים והאירועים האלה בחיינו ושנזהה את ההתנהגויות האלה יותר עם הפצע ופחות עם הסיפורים שלנו שאנחנו צודקים, כאילו זאת באמת הבחירה החופשית שלנו לפגוע ולהיפגע- חופש הבחירה שלנו לאיך להגיב בתוך מערכות היחסים שלנו יגדל. 

מודעות מייצרת שינוי,

מודעות להגנות שלנו מגבירה את חופש הבחירה,

ומאחר ולנצח אני אאמין שהאדם מיסודו רוצה לבחור בטוב- בחום, באמון, בקירבה-

לחקור את ההגנות שלנו שעושות הפוך מכל אלה- 

מצמצם את ההתנהלות מתוך הסבל-

ומגביר את האהבה. 

אם מצאת את עצמך בין המילים, ואתה רוצה להגביר את חופש הבחירה שלך על התגובות וההתנהלות שלך במערכת היחסים- אני מזמין אותך לתהליך להעלאת המודעות לחלקים האלו שלך כדי שתוכל להתנהל פחות מתוך הפצעים שלך ויותר מתוך חופש ואהבה.