"זה מפחיד להתבגר?"
אתמול בבוקר הרציתי בתיכון בבאר שבע. מי שמכיר את ההרצאה שלי כבר יודע שאני מדבר על הרבה מעבר לחיים עם HIV. אני מדבר על מחשבות ורגשות, אני מדבר על הפחד שלי ושלנו מדחיה, אני מדבר על התבוננות ושלום פנימי עם שלל החלקים שלנו. אז כן, אני כבר די רגיל לזה שההרצאה שלי נוגעת לבני הנוער האלה במקומות עדינים, פרטיים, ומעוררת מחשבות ושאלות על החיים ועל משמעות, אבל השאלה הזאת שלה היתה יוצאת דופן.
"זה מפחיד להתבגר?"
היא כבשה אותי. 'וואו, כמה תבונה ורגישות טמונות בשאלה הזאת', התרגשתי, מוקסם מאותה נערה ומהאומץ שלה לשאול שאלה כל כך לא שגרתית.
שיתפתי אותה שאני מתרגש מהשאלה שלה, שבכל השנים שאני מרצה ופוגש בני נוער ומבוגרים- שאלה כזאת אף פעם לא נשאלתי.
השתהיתי לרגע, מקשיב לקולות והפעימות בתוכי, מהרהר בשאלה.
"לא רק להתבגר, באופן כללי לחיות זה מפחיד", הפה פתאום נפתח והמילים החלו להתגלגל, "בואו נודה על האמת חברים, החיים האלה לא פשוטים בכלל!" הכרזתי, משועשע מהמבטים המופתעים שלהןם.
"אבל את יודעת", חייכתי אליה חיוך אוהב של עיניים טובות, "עם השנים גיליתי משהו שעוזר לי. גיליתי שכל הפחדים שאנחנו חווים, הקשיים, האתגרים, הסבל והכאב שלנו- הם לא לחינם. זאת לא טעות שאנחנו אמורים לפתור מהר-מהר והעיקר להרגיש טוב ונעים, לא, זה לא הסיפור בחיים האלה. כל הקשיים והאתגרים והבעיות והפחדים- הם לא טעויות בחיים, אלו הם החיים. הם תמיד מגיעים בעבור משהו, תמיד יש להם משמעות, גם אם אנחנו לא מבינים אותה כרגע, גם אם לא נבין אותה לעולם- זה לא אומר שהיא לא קיימת. הקשיים ובעיות והפחדים שלנו- בסופו של דבר הם אלו שבונים אותנו, מעצבים אותנו, הם אלו שמסייעים לנו להתפתח ולגדול ולהתרחב... "
"אז כן. להתבגר זה מפחיד ובכלל, לחיות זה מפחיד. השאלה איך אנחנו מסתכלים על הפחד הזה, איך אנחנו מסתכלים על הקשיים שלנו בחיים. ואז, אז גם הפחד הגדול ביותר הופך להיות קצת פחות מפחיד, וגם את הקושי הכי גדול שלנו פתאום אפשר לראות גם כהזדמנות."
"ואני רוצה להגיד לך תודה על השאלה הזאת, היא הולכת להישאר איתי".
חייכתי אליה, חייכתי אלי.
מלא בתחושת הודיה על שאני זוכה לפגוש את האנשים הצעירים האלו בשנים הכל כך רגישות ומעצבות של חייהם, אלו שעבורי היו כל כך קשות, ואולי לפתוח דלת חדשה או אפילו חלון קטנטן להתבוננות, לחמלה ולקבלה עצמית. זכיתי.
