להט"ב, ארונות, הומופוביה מופנמת ואימוץ גישה חומלת כלפי עצמנו
- עמית תורג'מן
- לפני 17 שעות
- זמן קריאה 2 דקות
הארון לא באמת נעלם כשיוצאים ממנו- הוא חוויית חיים מתמשכת.
כולנו זקוקים לשייכות ונראות. כלהט"בים, ספגנו מסרים- גלויים וסמויים- על להט"ביות עוד בילדות, לעיתים עוד לפני שהבנו מה זה להיות להט"ב. המסרים האלו עיצבו את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו, את מקומנו בעולם, ואת מה "מותר" או "אסור" לבטא כדי להיות שייכים, מוגנים ואהובים.
אני זוכר את עצמי כילד בן 10 חושב: "אני אחיה את החיים לבד". האם המחשבה הזו קדמה למסרים מהחברה או שהיא כבר הייתה תוצאה שלהם? גם בלי מילים מפורשות, התחושה הייתה ברורה: להיות מי שאני- זה מסוכן.
הצורך להשתייך ולהיות אהוב הוא חלק מההישרדות שלנו. בגיל ההתבגרות, כולנו יוצרים לעצמנו פרסונה- מסכה חברתית, שמנסה להתאים את עצמה לציפיות של הסביבה. אבל כשמי שאנחנו לא עובר את סף הקבלה החברתית, אנחנו לומדים לשתוק. להסתיר. להשאיר חלקים מאיתנו מאחור, לפעמים לשנים רבות.
ה"ארון" הוא לא רק שלב שעוברים אותו כשמספרים לאחרים. עבור רבים, הוא חוויה מתמשכת של ניתוק פנימי- בין החוץ לפנים, בין מה שאמיתי וחי בתוכנו באופן ספונטני למה שמותר לבטא כלפי חוץ. זוהי לעיתים טראומה מתמשכת של השתקה, שליטה עצמית ובגידה פנימית, שממשיכה ללוות אותנו גם אחרי שכביכול "יצאנו אל האור".
גוף שידע חושך לא שוכח אותו בכזאת קלות, אבל השאלה האמיתית היא מה למדנו לזהות כחושך- איכויות, צדדים והתנהגויות טבעיות שלנו שנחשבות פחות שגרתיות בחברה או את המנגנונים שיצרנו כדי לטשטש ולהכחיד את אותם החלקים שלנו.
גם בחברה של מצעדים ודגלים, עדיין יש רבים שנושאים בתוכם זיכרונות של בדידות, דחייה, בושה ופחד. אלו חוויות שנצרבות בגוף ובנפש, ולעיתים ממשיכות להשפיע גם בבגרות- בקשרים זוגיים, בקשיים באינטימיות, בזיהוי רגשות וצרכים, בתחושת ערך עצמי ובנטייה לריצוי, התמכרות וביקורת פנימית.
להט"בופוביה (המקרה הרחב של הומובפוביה) היא לא רק משהו של הטרוסקסואלים או אנשים בארון, הרי גם אנחנו גדלנו באותה חברה, ולהיות משהו שמתנגד מבפנים לעצמו- זה מורכב. כן נכנסת הלהט"בופוביה או ההומופוביה הפנימית- המסרים שספגנו, החוויות המוקדמות שצברנו וההשפעות שלהם על ההתנהגות שלנו ממשיכים במקרים רבים לפעול בתוכנו- בעדינות, בשתיקה, באופנים חמקמקים.
החוויה הלהט"בית היא כמובן מורכבת ואישית- ויש בה גם הרבה אור, חופש, צבע ואהבה. אבל דווקא בימים האלה בשנה בהן יש נטיה לצבוע את החיים שלנו בצבעוני ולהחצין גאווה, חשוב לי להאיר גם על הבושה והמורכבות, כדי שאנשים יזהו את עצמם וירגישו קצת פחות לבד.
כי להחצין גאווה ולהשתיק בושה, להחצין ביטחון ולהשתיק חווית חוסר מוגנות, להחצין יחד כשבעצם מרגישים לבד- אלו תופעות דומות במהותן לארון- אחד בפנים אחד בחוץ- וזה אותו המנגנון שמגביר את חווית הסבל.
אם בבגרותך אתה מרגיש שאתה מתמודד עם כאב פנימי שאי אפשר לשים עליו את האצבע- דע שאתה לא לבד. יש דרך לרפא, לבטא, ולהחזיר הביתה את אותם חלקים שנשארו שם בפנים, מחוץ לאור, והדרך הזאת מתחילה בלקבל את הקיים- להכיר במציאות חיינו הפנימית והחיצונית, ב"שאריות" מהעבר שעדיין חיות בפנים, ולאמץ גישה חומלת, של עיניים טובות שמבינות- היו לנו סיבות טובות לכל המנגנונים שנוצרו בנו כדי להמשיך ולשרוד- בזכותם הגענו עד הלום.
כל מה שהאמנו שאסור לנו להיות יכול להפוך לחופש חדש להיות מי שאנחנו, והדרך לשם תמיד קשורה בהבחנה בין מי שהייתי מוכרח להיות כדי לשרוד, מי שאסור היה לי להיות כדי לשרוד, ומי שאני באמת.
לחיי כל הילדות והילדים שחיים בתוכנו, בכל הצבעים, סיפורי החיים, הגאוה הבושה והקבלה העמוקה של כל הגוונים של הדבר המורכב והעשיר הזה שנקרא חיים.
ความคิดเห็น