אחת התקופות הקשוחות בחיי היו דווקא אחרי שראיתי אור גדול בעצמי. זה היה כבר אחרי שעברתי סדנאות רבות להתפתחות אישית והייתי בוגר של אינספור שעות טיפול ולימודים ואפילו התחלתי לקבל א.נשים לתהליכים, אז זה היה אימון מנטלי. כבר זיהיתי כל כך הרבה דפוסים ואמונות שלי באותם ימים, כבר פרצתי תקרות זכוכית והאמנתי שבאמת ובתמים זהו, השתנתי, הבנתי איך הדברים עובדים ומעכשיו לא אעשה לי "רע", מעכשיו אהיה רק "טוב" אלי. אבל אז כל המגדל ה"מואר" שבניתי התמוטט והכל התפרק. הרגשתי שלא משנה מה אני עושה אני נשאב לתהום, לא משנה כמה אני מתאמץ לשלוט במחשבות הטורדניות, בהצפה הרגשית ובמאבקים הפנימיים- אני מאבד את עצמי. איך לעזאזל עם כל מה שאני כבר יודע- אני שוב נופל אל אותם הבורות של עצמי?! איך זה שכל הכלים שעבדו לי כבר לא עובדים? איך זה שלפעמים למרות שאנחנו *חושבים* שאנחנו מבינים את הדפוסים שלנו אנחנו בכל זאת חוזרים עליהם שוב ושוב? הפער בין להבין קוגניטיבית את הדפוסים שלנו לבין השינוי שלהם ברמה הפיזית, רגשית ונשמתית יכול להיות עצום. זה נורא מתעתע, אבל לפעמים זה שאנחנו *מבינים*, או ליתר דיוק *מאמינים שאנחנו מבינים* את הדפוסים שלנו- לא אומר שבאמת נגיש לנו לשנות אותם. הדפוס יחזור על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב דרך סיטואציות שונות וא.נשים שונים- עד שהוא יוכל להשתנות. הראש שלנו הוא החלק הכי מהיר שבנו- הוא נוטה להבין דברים לפני הלב ובטח שלפני הגוף. והפער הזה, בין מה שאדם חושב על המציאות שלו לבין מה שהוא עושה בפועל- יכול ממש להכאיב, במיוחד אם אנחנו מאמינים שאנחנו מודעים כי האמת- אנחנו מודעים רק לקמצוץ ממה שיש בנו ובחיים האלה. בתוכנית הליווי החדשה שלי "לנחות אל עצמי" אנחנו עומדים לשחות אל העולם שמעבר, אל הצד השני של המודע, כדי לדלות מפתחות חדשים לבעיות המוכרות, כדי לגלות זרמים תת קרקעיים ויבשות חדשות, כדי לבסס קרקע יציבה להמראות ונחיתות, ובעיקר- כדי לחזק את האמון שלנו בנו, במציאות ובדרך שאנו עושים. "לנחות אל עצמי"- כדי לעוף הכי גבוה שאפשר. כל הפרטים כאן בלינק שאתם יודעים איפה הוא “Until you make the unconscious conscious, it will rule your life and you will call it Fate.” —Carl Jung
