אתמול חבר הציע לי להצטרף אליו ולחברים שלו ולקפוץ לשתות משהו, ואני מצאתי את עצמי, כמה מפתיע, מתלבט. ללכת או לא ללכת? רגע אחד אני משוכנע שזה יהיה כיף וכדאי לי וברגע שאחרי אני מפהק ספקות על הספה. "אבל אולי בכל זאת בא לי? אני לא בטוח, אולי עדיף להישאר בבית."
האמת שנדמה לי שמאז ומעולם התלבטתי כמעט על הכל. לעשות או לא לעשות? ללכת או להישאר? זכורות לי שבתות שלמות שהפכו להתלבטות אחת בלתי נגמרת מלווה בתסכול ואכזבה בהן התשתי למוות את עצמי ואת הסביבה.
"נו, מה יש לך? שוב אתה וההתלבטויות שלך? יאללה, תחליט כבר, אתה לא קונה בית עכשיו כולה ללכת או לא."
אאוצ'. גם ככה אני מתוסכל מהקושי לבחור, עכשיו אני גם צריך להתמודד עם הביקורת הנוקשה של רס"ר המשמעת שבתוכי. אז אני נלחץ עוד יותר, וברגע נוצר מעגל סגור של קולות ורגשות- לא יודע מה להחליט- תחליט כבר!- נלחץ- לא יודע מה להחליט. כמה כיף!
אחד הכלים שעוזרים ואני גם מעביר הלאה בסדנאות זה לשנות את הטון הפנימי של הקולות הפנימיים באותם רגעי ההתלבטות. ברגע שאני מזהה מה קורה אני מחייך לעצמי במודע ומגייס את המבוגר ההורי הרך שבתוכי: "עמיתוש.... מה קרה ילד? קשה לך להחליט אה....? הכל בסדר מתוקי, לאט לאט..." (והאמת שזה כל כך חמוד שאם במקרה החיוך של לפני רגע היה קצת מאולץ עכשיו אני כבר באמת מחייך ומצחקק לעצמי).
ומעצם זה שהבאנו רוך וחמלה שהושיבו את רס"ר המשמעת לנוח קצת על הספסל והרגיעו את הילד הזה, אנחנו יכולים להעמיק ולהתבונן מבעד ל"בא לי/לא בא לי". מה הסיבה האמיתית לקונפליקט? מה באמת העניין כאן?
ופתאום, ברגע וחצי, התבהר לי הסיפור. עמית המבוגר רוצה להיות קליל ולקפוץ להרים עם החברים, אבל עמית הילד, עמית הילד חושש. אולי הוא יעשה מאמץ, יגיע ואז הוא ירגיש לא שייך? אולי הוא ירגיש בחוץ?
"ילד אהוב, בוא נעשה הסכם. אני מציע שאנחנו עכשיו נקום להתלבש ונלך, אבל אני מבטיח לך שאני אקשיב לך הערב טוב-טוב, אם תרגיש לא בנוח ותרצה ללכת- אנחנו קמים והולכים. מקובל?"
ופתאום זה ממש ברור שבא לי ללכת. ובסופו של דבר נשארתי הרבה מעבר למה שתכננתי, הרגשתי שייך, הרגשתי בטוח, נהניתי.
ראיתי את הצורך של עמית הילד בהגנה ובביטחון. ראיתי את הצורך של עמית המבוגר בחברה וספונטניות. בניתי גשר בינם לבינם, בניתי גשר ביני לביני.
האומץ להיות- כי להיות סבלניים איתנו זה עוד ביטוי של אהבה.
