כשהייתי ילד, אבא היה קצין בחיל האויר. בכל שנתיים (או שלוש במקרה הממש טוב), עברנו דירה בעקבות התפקיד החדש של אבא, מה שהפך אותי לילד החדש תמיד. בכל שנתיים, לא משנה מה, ארזנו את עצמנו והתחלנו מחדש. ובין המעברים, בשגרת היום יום שלי בבתי הספר השונים- כואב. צוחקים עלי, מרביצים לי, מעליבים אותי. וזה קורה, ברמה זו או אחרת, בכל בית ספר שאני מגיע אליו, שוב ושוב ושוב.
וברגעים הכי קשים, כשהייאוש כבר חנק כמעט לגמרי, הייתי מזכיר לעצמי שעוד מעט זה יגמר, שעוד מעט נעבור למקום חדש והילדים האלו שסביבי- הם יהיו היסטוריה. הם כבר לא יוכלו לפגוע בי. נתחיל מחדש ושם, שם אולי זה יהיה אחרת.
השגרה האפורה, היומיום, הם היו הגיהנום שלי בילדותי. ואילו המעבר ליעד הבא, השינוי- הוא הפך לסמל לתקווה. בשינוי יש תקווה שיהיה טוב יותר, בהישארות במקום קיים זיכרון של כאב גדול.
שנים אחרי, אני כבר אדם מבוגר. ויש לי צורך בלהגשים את עצמי, בלעשות, בלהצליח, בלהתחייב למשהו ולהתמיד בו. וקשה לי. לא כי אני לא מוכשר או מסוגל. זה כי בכל פעם שהילד שבי מרגיש לא בטוח, וזה לא משנה אם זה בעבודה, בזוגיות או אפילו בבית, הוא צועק "מוכרחים לברוח"!!!!!
והילד הזה, הוא צועק 'שינוי' פשוט כי זו הדרך היחידה שהוא מכיר להקל בה על הכאב. אבל האמת היא שהוא לא באמת זקוק לשינוי, הוא זקוק לביטחון, להגנה. עבורו שגרה אפורה זה כואב ומפחיד והוא זוכר את השינוי כפתרון היחיד שמפסיק את הסבל ומחדש כוחות. אבל עמית המבוגר בכלל רוצה להישאר, להתחייב. הוא רוצה להישאר במקום, להתמיד.
כשאני מקשיב רק למבוגר, כשאני מתעלם מהילד ונשאר במקום בכוח, מפעיל על עצמי לחץ גבוה מדי- אני נוטש את הילד. שוב לא שמעו אותו, שוב לא ראו אותו, שוב לא שמים עליו. גרמתי כאב נוסף לילד הזה, הכאבתי שוב לעצמי. וכשאני מקשיב בטוטאליות רק לילד ומסכים לסגת בכל פעם שהוא צועק "לברוח!"- נטשתי אותי המבוגר, נטשתי את החלומות והצרכים והרצונות שלי כאדם מבוגר.
ואולי דווקא מתוך הקונפליקט, מתוך ההקשבה והזיהוי של צרכי הילד וצרכי המבוגר כצרכים שלפעמים עשויים להיות מנוגדים, נולדת לנו האפשרות לאחד כוחות. זה לא מוכרח להיות "או הילד או המבוגר". הם יכולים להתקיים שניהם יחד, גם וגם. שניהם חלקים שלנו.
המבוגר ההורי הפנימי שבי מלטף בעיניו את הילד הפצוע שבי, מחבק אותו ואת הכאב שלו. וזה כבר המון עבור הילד הזה,כבר הוא נרגע קצת. ויחד, הילד והמבוגר שבי מבררים אחד עם השני את דרך האמצע, כזו שתענה על הצרכים של שניהם. כזו שתכבד את הצרכים של שניהם. כזו שתאהב את שניהם.
אנחנו מבוגרים וגם ילדים. לנטוש אחד מהם זה לנטוש את עצמנו. להקשיב לשניהם זה לאהוב אותנו.
בשלישי הקרוב אני מנחה מעגל הקשבה והתבוננות במרכז תל אביב (לינק בתגובות). מוזמנותים לבוא לחוות ולתרגל רבדים נוספים של הקשבה, לנו ולילדים שבתוכנו.
שבת של שלום למבוגרים, לילדים, לכל החלקים שאנחנו.
