על הפחד מדחייה, HIV והחופש להיות

בפעמים הראשונות ששמעתי את המילה הומו, נדמה לי שזה היה אי שם סביב גיל עשר, היא כוונה לעברי כקללה. לא היה לי מושג מה זאת המילה הזאת, אבל איזו תחושה מוזרה בבטן אמרה שיש לה קשר אלי. עשיתי אחד ועוד אחד: אם הם קוראים לי ככה וצוחקים, וגם כואב לי כשהם עושים את זה, כנראה שהדבר הזה, "הומו", זה משהו ממש לא טוב. ואם עכשיו הם צוחקים עלי וזה ככה כואב, אוי ואבוי אם מה שהם אומרים באמת נכון, ואוי ואבוי אם הם יגלו את זה. אז באמת הלך עלי.

וכבר שם, בתחילת שנות העשרה שלי, אני לומד שהאחרים האלו שבחוץ, יש להם כוח "לראות עלי" כל מיני דברים, ויש להם כוח להכאיב לי. מסוכן שם בחוץ. ואני מבין שאת החלק הזה בי שצוחקים עליו, שמי ידע אז בכלל אם הוא באמת קשור אלי או שרק נדמה לי, מה שבטוח זה שאת החלק הזה אני חייב להסתיר. החלק הזה בי לא בסדר והוא מזמין כאב. ומי רוצה שיכאב לו?

כשבע עשרה שנים לאחר מכן קיבלתי תשובה חיובית ל-HIV. ה-HIV לימד אותי שיעורים רבים על עצמי ועל החיים. אני מאמין כיום שאחת הסיבות שה-HIV הגיע לחיי היא כדי ללמד אותי על הפחד מדחייה. על הפחד שלי מדחייה, על הפחד שלנו מדחייה.

כולנו הגענו לכוכב הזה עם משאלה בליבנו לחוש נאהבים וכולנו היינו מעדיפים לוותר על הסיפור הזה שנקרא "דחייה" בחיים שלנו. אהבה וקרבה לרוב יחוו אצלנו כתחושה נעימה, כזאת שנרצה ממנה עוד, בעוד שחווית הדחייה תיחווה ככיווץ, כתחושה לא נעימה, שנשתדל להימנע ממנה. כמה אנושי מצידנו.

ובעצם, אם מתבוננים רגע לעומק, מבעד לשכבות החיצוניות שעוטפות את הבחירות והדפוסים שלנו, איזו סיבה טובה יכולה להיות לנו לבחור להסתיר חלק מאיתנו למעט הפחד שאם החלק הזה יתגלה הסביבה לא תאהב אותנו יותר? איזו סיבה יש לשמור סוד למעט הפחד -הכל כך אנושי וטבעי- מדחייה?

יש לי שיחות רבות עם עמית הילד- הנער. לפעמים הוא עדיין מפחד מהסביבה כל כך שהוא מתיישב לי בגרון ולוקח לי את המילים. לפעמים הוא שופט בראשי את הסביבה, כמו מבקש ממני לדחות את ההם שם שבחוץ, לעשות את זה מהר לפני שהם ידחו אותי, לפני שארגיש שוב את הכאב הזה.

ועמית הילד הפצוע, פעם רק רציתי שהוא ילך רחוק ממני, שיעלם כבר, שיתן לי שקט. חשבתי שרציתי לרפא אותו אבל האמת היתה שבתקופות מסויימות, התנהלתי מתוך עמדה פנימית שניסתה לנצח אותו. להכחיד אותו. ודמעות של אושר עולות בעיני ברגעים אלו כשהמילים הבאות נאמרות בתוכי: אני לא רוצה שהוא ילך. אני לא מוכן שהוא ילך. מגיע לו להישאר, מגיע לו לחיות, מגיע ומותר לו להשמיע את קולותיו. כל כך הרבה זמן כאב לו ולא היה שם אף אחד, מגיע לו שאני אקשיב לו, מגיע לו שאני אראה ואוהב אותו.

הילדים הפצועים שבתוכנו לא נעלמו. אולי קיווינו לקבור אותם, אולי חשבנו שהם כבר גדלו מספיק ונעלמו. אבל הם שם. והם זוכרים את הרגעים שדחו אותם, והם זוכרים כמה זה כאב. הם מפחדים מכאב הדחייה, והם כל כך זקוקים לאהבה ללא תנאי, לקבלה. זה קל לגדל בתוכך ילד פצוע, אבל איזה מזל שיש לו אותך.

מזל שיש להם אותנו, שיכולים לתת להם עין טובה, הבנה, ראיה חדשה.

מותר להם להיות,

מותר לנו להיות.