מהי הסמכות הפנימית ולמה אנחנו בכלל צריכים אותה?
שנים רבות חווית החיים שלי היתה שאני רודף אחרי אישורים מבחוץ. כילד, חיפשתי את האישור בעיני ההורים שלי שאני ילד "טוב", הייתי ילד מרצה, כזה ש"לא עושה בעיות".
כשהתבגרתי, חיפשתי אישורים מצד המורים שלי, החברים לכיתה, המנהלים בעבודה. היה לי מאוד חשוב לקבל הכרה, שיתנו לי מילה טובה, שיגידו לי שמרוצים ממני. בהמשך חיי, כשהתחלתי לסבול מחרדות, דיכאונות והתמכרויות, חיפשתי מטפלים ומורים רוחניים שיצילו אותי, שיגידו לי שאני בסדר כמו שאני או לחילופין- שיגידו לי מה לא בסדר איתי, שיסכימו איתי שאני באמת דפוק ועלוב ועצלן כמו שהמבקר הפנימי שלי טען בתוקף באותם הימים. מתישהו קלטתי שאני נורא זקוק לאישורים מצד הסביבה אז עשיתי הכל כדי לא לחפש את האישורים- עשיתי את כל מה שנחשב "אסור", "מסוכן", "לא נורמטיבי"- רציתי להוכיח שאני לא זקוק לאישור של אף אחד, שאני בוחר בעצמי את הבחירות שלי ויודע איך לנתב את חיי. בעצם במובן מסויים, המשכתי להסתובב סביב הצורך באישור חיצוני, כי לצעוק בקול גדול "אני לא צריך את האישור שלכם!" זה הקצה השני של "אני חייב שתיתנו לי אישור!"
סמכות היא חלק מהחיים שלנו, ולאנשים רבים יש יחסים מורכבים עם הסמכות, בין אם היא מתבטאת דרך ההורים, הממסד, הסביבה או אפילו אלוהים. אנחנו מושפעים מאוד מהדעות, האמונות, הנורמות, והתבניות המחשבתיות של הסביבה, התרבות והעולם. אבל, וזה אבל גדול, נקודת המבט של הסמכות החיצונית הזאת שקובעת מה "טוב" ו"רע", מה "נכון" ו"לא נכון"- היא לא בהכרח ולפעמים בהכרח לא- הסמכות הפנימית שלנו, זו שבודקת, קובעת ויודעת מה נכון ולא נכון עבור עצמנו.
כשאני מהגג כרגע במושג הסמכות הפנימית, אותו קול פנימי עמוק ונסתר שקיים בכל אחד ואחת מאיתנו, עולה בי בלי הכנה מוקדמת הדימוי של קונכייה שרועה על החול הרך בקו המפגש עם המים. והקונכייה הזאת נשטפת שוב ושוב במי הגלים, ממש כמו שאנחנו נשטפים שוב ושוב בדעות, מחשבות, נורמות והשקפות עולם של הסביבה החיצונית. לפעמים יש גלים גדולים שאפילו יזיזו את הקונכייה ממקומה, או ישטפו אותה לתוך המצולות, עד שישטפו אותה שוב אל החוף.
כולנו למדנו את הטריק הזה בילדותנו, של להצמיד את הקונכייה לאוזן ולשמוע רחשים וצלילים עמוקים, יש שיגידו צליליו של הים הגדול. ובהתחלה, כשרק מצמידים את הקונכייה ומנסים להקשיב, מה האינסטינקט הראשוני שלנו?
לסתום את האוזן השניה. אנחנו צריכים להתרכז, אנחנו צריכים להתכוונן כדי לשמוע את הקול העמוק הבוקע מתוכה.
בשלב הזה אני מתרגש מהדימוי הזה שככה פתאום עלה והמחיש את הסמכות הפנימית באופן שאני בעצמי לעולם לא הייתי מסוגל. קונכיה, כמה פשוט.
ממש כמו כשמצמידים קונכייה לאוזן, ככה גם כשאנחנו מתחילים להביא מודעות לפערים בין הסמכות החיצונית והקולות של אחרים שהם לא שלנו- לבין הסמכות הפנימית. לפעמים צריך פשוט לסתום את האוזן, לסנן את רעשי הרקע שהם קולות של אחרים, קולות של "מה צריך" ו"מה אני אמור לעשות"- כדי לפגוש את הסמכות הפנימית. הרבה פעמים אני שומע אנשים בקליניקה ובכלל בחיים עצמם מספרים איך הם מתקשים לזהות "מה הקול שלי", בין שלל הקולות בראש. אז זהו, שהסמכות הפנימית, המצפן העמוק הזה, לא מרבה לדבר דרך הראש. יש לה שפה משל עצמה, שפה שכדי להקשיב לה צריך להקשיב ממש טוב, להקשיב בין המילים, להקשיב אל הרווחים, להקשיב לניגון הפואטי של הדברים, של החיים.
מי מאיתנו לא רוצה שיקשיבו לו ככה, עמוק, עם כל הלב והכוונה? כולנו רוצים שיראו אותנו ויקשיבו לנו משחר היותנו.
ומה אם במקום לצפות שאחרים יקשיבו לנו, נתחיל לתרגל את ההקשבה הזאת, העמוקה, כל אחד לעצמו, כל אחת לעצמה?
יש בתוכנו כל כך הרבה למה להקשיב וההקשבה היא מרפאת מעצם היותה.
תקשיב.י לך.
הבית הנושם- ליצור שינויי חיים דרך הקשבה רב מימדית וכלים יצירתיים.
