חיפוש
  • Amit Tourgeman

על ייאוש, תקווה והיזכרות מתוך החשיכה

אין ייאוש גדול יותר מלחשוב שכל מה שקורה לך בחיים נמצא בשליטתך ונתון לאחריותך. כמה מסוכנת האמונה הזאת? כמעט הרגתי את עצמי בגללה.


האמונה הזאת שכל מה שקורה לי הוא תוצאה של הבחירות והפעולות שלי ליוותה אותי במשך שנים רבות.

מצד אחד- הכרתי בהשפעה שיש להתרחשויות בעולם הפנימי שלי על יצירת המציאות שלי- ויש בהכרה הזאת משמעות רבה וחשובה. אדם שלא מכיר כלל בכוחו ליצור את עצמו ואת עולמו עשוי לחוות עצמו כעבד, כקורבן של נסיבות חייו.


מצד שני- אדם שמתבלבל ומאמין שיש בכוחו לשלוט שליטה מלאה ביצירת עצמו ועולמו עשוי לחוות כאב עצום כאשר המציאות לא מתקיימת כפי שרצה. כל מה שהצליח- בזכותו, כל מה שלא הצליח- באשמתו. איזו אמונה מטורפת בהתחשב בעובדה שבן אדם הוא 90% לא מודע.


האמנתי באותם הימים שאני יכול וצריך לבחור את מחשבותיי כך שיהיו "חיוביות" ו"ישרתו" אותי. כשלא הצלחתי לעשות את זה, כשהביקורת העצמית דיברה בראשי, כשהצער שטף לי את הלב, כשלמרות שאמרתי שאעשה כך וכך כדי ליצור את המציאות שרציתי- לא הצלחתי לפעול- הלכתי ושקעתי למעמקי התהום.


'אם אני זה ששולט במחשבות, הרגשות והפעולות שלי- אם אני זה שבוחר בין "שלילי" ל"חיובי", אם אני זה שבוחר אם להאכיל את הזאב השחור או הזאב הלבן שבי- ועדיין אני חושב מחשבות מייאשות ומורידות וסובל מדכאונות וחרדות- מי אשם בזה?


כשאדם מחפש אשמים לנצח הוא ימצא. ואם הוא מאמין שאין אשמים בחוץ והוא האחראי הבלעדי לכל ההתרחשויות בעולמו- לא נותר לו אלא להצביע על עצמו ולחרוץ את גזר דינו. וכמה אכזרי הייתי כשגילמתי את השופט והתליין של עצמי.


אנחנו חיים במציאות בה האדם התרחק שנות אור מהנשמה שבו. כשניטשה כתב על "מות האלוהים", על הסכנות שטמונות בתהליך החילון של החברה המודרנית, הוא זיהה מציאות עוד בטרם התרחשותה. ייאוש ואובדן משמעות- כך הוא חזה את השלכות עזיבת האנשים את הדת והפיכתם לחילוניים.


כשאני מדבר על הצורך באמונה ועל אלוהים אני בכלל לא מדבר על דת. מי שמכיר אותי יודע שדת ובכלל מסגרות שאומרות איך צריך לחיות מעולם לא היו הקטע שלי. אבל אמונה ואלוהים לא קשורים לדת. דתות בעיני מציעות סיפורים שונים, עדשות שונות להתבונן דרכן על הבריאה, על היחסים שלנו בני האדם עם הגדול מאיתנו, עם המעבר לנו, עם הנסתר מעינינו, מפגישות בין היתר עם השאלה מה לעזאזל אנחנו עושים כאן.


בימים בהם לא היתה לי שום תשובה לכך כל גל בחיי איים להמית אותי, כל סבל שחוויתי היה באחריותי, כל כאב היה נראה כמו משהו שהיה אפשר להימנע ממנו. כמו רבים מאיתנו חייתי בפיצול בין האור לחושך, ביני לבין מחזוריות הטבע, בין העולם הפנימי לחיצוני. שוב ושוב טבעתי בין גלי הייאוש וחוסר המשמעות לחיים.


אדם במשבר חיים, שאמונתו אומרת שאין גדול ממנו, שאין שום יד מכוונת שם למעלה, שאין נסתר מעיניו- בעצם, מבלי להבחין בכך- צמצם את היותו, השטיח את עצמו.


שכחנו. שכחנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, שכחנו בעבור מה הגענו לכאן, שכחנו והתבלבלנו. הכתרנו בחברה המודרנית את הרציונל למלך, הפרדנו עצמנו מהטבע הגדול וקיטלגנו לטוב ורע, אסור ומותר, שחור ולבן. התרחקנו מעצמנו, התרחקנו מהנשמה, מהאלוהי שבתוכנו, מהתוכנית הגדולה.


שכחנו כדי להיזכר.

להיזכר שאנחנו לא יודעים הכל או ליתר דיוק- את הרוב איננו יודעים, להיזכר בסודות ההשתנות והיצירה. להיזכר שאנחנו הרבה יותר מחוברים ממופרדים, להיזכר שאנחנו לא לבד אלא חלק מאותה הרשת הגדולה שהונחה כאן אז מזמן, עוד לפני שההורים שלנו נולדו, עוד לפני שהכל קרה.


פעם, בימים של ייאוש, בא אלי מדריך של הנשמה שבי, אותו חלק אלוהי שנטמן בי ואמר לי: "המפתחות טמונים במעמקי השיכחה."


המשמעות האמיתית והמפתחות לשינוי מתגלים רק כשאנו מחפשים אותם. הסבל שאדם חווה; ההלקאה העצמית, הבדידות, הצער, הבלבול- הם השערים לכניסה לשכבות העמוקות יותר של הממלכה שנקראת "בן אדם". ככל שצוללים עמוק יותר מתגלה יותר חושך והתרגלנו להאמין שחושך זה רע, אך ממש כמו בסיפור הבריאה- לפני הכל היתה חשיכה.


מה שקורה לך הוא לא באשמתך, הוא לא באשמת אחרים, הוא לא באשמת הבריאה. יש לך השפעה על חייך, אך היא לא עובדת במשוואות של סיבה ותוצאה, יש כוחות הרבה יותר חזקים שפועלים בתוכך.

תחפש את המשמעות שבסבל שלך ותיזכר מהי תקווה.


הבית הנושם- אנחנו כאן כדי להיזכר.


11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול