חיפוש
  • Amit Tourgeman

על חרדה וחיבוקים

עודכן ב: 7 אוק 2020

בהרצאה שלי אני מדבר בין היתר גם על שנים של חרדה והתקפי חרדה שחוויתי. זה צובט ומדאיג אותי בכל פעם מחדש להיווכח עד כמה הנוער שלנו מוכה חרדה, עד כמה הוא צמא למרחב בו מותר לדבר עליה, עד כמה כדורים נהיו פופולריים בתרבות שלנו כאמצעי השתקה עצמית.

כמעט בכל הרצאה מונפת יד אחת לפחות ששואלת על התקפי חרדה. אתמול בתיכון במרכז הארץ, אחת הנערות שאלה אותי בעיניים כחולות ופגיעות, איך ניצחתי אותם. תמיד ברגעים האלה רצות לי איזה 30 מחשבות ותחושות ברבדים שונים, מבקש לדייק את עצמי מולה, מול שאר האוזניים בחדר, מולי. בסוף הפה נפתח והלב מדבר בעצמו:

"תראי, שנים על גבי שנים שניסיתי לעשות הכל כדי לנצח את החרדה. הלכתי לטיפולים, קראתי ספרים, שתיתי צמחים, בלעתי כדורים ודקרו בי מחטים. אבל נדמה לי שהדבר הכי משמעותי שעשיתי אל מול החרדה, זה שהפסקתי לנסות לנצח אותה. הפסקתי להתייחס אליה כבאג במערכת, כאיזו תקלה שאני אמור לפתור מהר מהר כדי לחזור לתפקד כרגיל." היא הביטה בי בעיניים ספק שואלות, ספק יודעות. "אני מאמין שהחרדה, כמו כל דבר שקורה לנו, לא מגיעה סתם. זו לא טעות. אם משהו כל כך חזק קורה לנו, הוא בא בעבור משהו. אולי למשל, החרדה מבקשת לסמן לנו שהגבולות שלנו נחצים, שמשהו לא נוח לנו. אולי היא מבקשת שנראה שאנחנו מלחיצים וקשים עם עצמנו. ואני יודע שמה שאני אומר עכשיו עשוי להישמע לכם ממש הזוי, אבל החרדה היא לא אויבת שלנו, היא באה לטובתנו. היא בצד שלנו. אחד הדברים שאני יכול להציע לך בתור התחלה זה לנסות לקבל אותה אחרת כשהיא מגיעה. כשאנחנו חווים חרדה יש לראש שלנו בדר"כ נטייה להתחיל להריץ מחשבות סטייל: "אני חייב להפסיק את החרדה אני חייב להפסיק את החרדה אני חייב להפסיק את החרדהההה" - וזה, תודו, סופר מרגיע, נכון?! "

כולנו צוחקים וזה מרגיש כאילו לפחות החרדה מהחרדה מתמוססת לרגע קטן.

"אז אני מציע לך לנסות בפעם הבאה שהתחושות של החרדה מגיעות, במקום להתמקד ב"אני חייבת להפסיק את זה"- להתמקד במה שיש כרגע, בתחושות שהחרדה מביאה איתה לגוף. איך הגוף שלי מרגיש כשאני חווה חרדה? אולי מכווץ לי בחזה, אולי הנשימה שלי מהירה... אפשר להתרכז במפגש של הרגלים עם הקרקע ופשוט לשים לב מה את מרגישה בגוף, בלי לנסות לשנות את זה." "וזה לא משהו שמצליחים או נכשלים בו, אין פתרונות קסם, זה תהליך. תקחי את זה כמו ניסוי, כמו חוקרת במעבדה שרוצה, במקום להתנגד לחרדה, לנסות להכיר אותה, בסקרנות. ואפילו, ותסלחו לי על הרדיקליות, אולי אפילו יום אחד להתיידד איתה." היא חייכה, אני חייכתי, שנינו אמרנו תודה.

בסוף ההרצאה היא באה לבקש חיבוק. איך שמחתי.

זה מצחיק לפעמים איך הם באים אלי וחושבים שרק אני מחבק אותם, הם לא יודעים שגם הם אלו שמחבקים אותי.



13 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול